מרשימותיה

זיכרונות

- לידה עיר מולדתי מוקפת חוות חקלאיות, יערות ונאות־קיץ יפות לעשירים. אבל העיקר - היער עם כל אשר בו. אנחנו, הילדים, איננו יוצאים משם כל עוד הכדים לא מלאים ובסתיו אוספים פטריות בדליים. יפה היא לידה עירנו וגם נוער חלוצי בה החולם על תחיית־העם...

־ בת 16, בחודש אב 1923, עליתי ארצה. החום הגדול קבלנו בזרועות פתוחות. השפה העברית הייתה שגורה בפי. החלה פרשת חיפוש עבודה ואותי הצעירה מסרבים לקבל. בכל המקומות: ״צעירה מדי!״ לבסוף התקבלתי לביה״ס לצעירות של חנה מייזל ברח׳ העלייה בתל־אביב. לאט לאט הרגשתי את עצמי מוכשרת לחיים הארצישראליים. עבדנו קשה, אך במרץ ובחדוות נעורים. ובערב - צועדים צעירים וצעירות בשירה לשפת הים, ובפינו:״ מי יבנה הגליל? אנו נבנה הגליל!״...

־ ערב אחד פגשתי חבורת צעירים וצעירות דוברי רוסית. חן ואצילות נסוכים על פניהם. התרגשתי מאד. הם התיישבו ע״י השולחנות, אכלו ושרו, ואחרי זה - ״הורה״, ואני ביניהם. התקשרתי אליהם והתקבלתי בתוכם...

אוהלים למגורי החבורה. אנחנו מתחילים בעבודה בפרדסים ובמשקי הבית, במטבח. מתחילים בסלילת הכביש נס-ציונה - רחובות. המצב הכלכלי משתפר...בתחילת העלייה הרביעית נוסדו חבורות לכיבוש עבודה במושבות, ולמציאת פרנסה לעולים החדשים.

התארגנו בחבורת ״דרומיה״ ויצאנו לנס־ציונה. שם על גבעה – מחנה

מנס-ציונה עוברים לחפצי־בה שעל שפת הים בחדרה. שם הקמנו צריף ושם נרקמים היחסים והתגבשה החבורה. לאחר יום עבודה קשה היינו מתאספים, מספרים בדיחות ונהנים מהצוותא. תנאי הבדידות והריחוק מישוב סייעו להתלכדות החבורה. החלו לצמוח זוגות. וגם היו לידות ראשונות. כיון שלא היה לנו כל ניסיון ושום תנאים - לא כל התינוקות החזיקו מעמד ואחדים נפטרו. זה השפיע קשה כמובן. עבדנו, חלמנו ונמשכנו להתיישבות־קבע. להקים קבוצה...

עברנו לדגניה. להכיר חיי קבוצה. עובדים בבנין ובמשק. היחסים עם החברים טובים מאוד. נוצרה בינינו קירבה רבה.

באחד הימים הופיעו אצלנו הרצפלד ויוסף ברץ ודרשו מאתנו להצטרף לגבע, אשר חלק מחבריה עזבו אותה באותו זמן. היה זה ב-1929 שנת משבר בקבוצות. למרות שאני רציתי להישאר בדגניה, ראיתי שרוב החברים נוטים לגבע ובאמת התחילו לאט לאט לעבור לשם. ואנחנו אז כבר חמש משפחות...

אני ופניה נשארנו בדגניה לסדר את מעט הבגדים. הידיים אינן מתרוממות והעיניים דומעות. כעבור כמה ימים הובילו את הכל, בלתי מסודר, לגבע. המקום זר, האנשים בלתי־מוכרים...

הגעתי לגבע בשנת תרפ״ט 1929 בחודש אוגוסט ואני אז בחודש התשיעי של ההריון.

לעבור למקום חדש במצב כזה לא קל. לא כל שכן בתקופה ההיא נכנסתי לחדר־האוכל אשר היה בצריף ומסביב על הקרשים טיילו חולדות גדולות וזנבותיהן השתלשלו בסדקים למטה בקיר. אני הסתרתי את עיני בידי וקבלתי ממש הלם. לא ראיתי מעודי מחזה כזה שיושבים אנשים ואוכלים ארוחת-ערב בליווי חולדות. קבלתי בחילה איומה ועזבתי את חדר־האוכל. יצאתי ואמרתי לחבר מ״דרומיה״: ״איזה זוועה א פיינער קיבוץ עם חולדות!״

בימים ההם בגבע,עבודה במכבסה נחשבה לעבודה קלה ומתאימה למצב של סוף ההריון. מתיישבים ברכיבה על הספסל; משעינים את הקרש על הבטן ומשפשפים. בשבילי זאת הייתה עבודת פרך, כי סבלתי מכאבי בטן בלי הקרש. אבל מי אני שאגיד משהו. כל הוותיקות נוהגות כך ולכן קבלתי עלי את הדין. הדבר הקשה ביותר היה להוציא את הכביסה מהדוד. אני קטנה והדוד די גבוה. עמדתי והתלבטתי מה לעשות, לבסוף החלטתי לעלות על משטח בטון לפני הדוד,לקחתי את המקל והתחלתי לשלות מתוכו סדינים, תחתונים, פוקרסים, בקיצור ־ כל מיני סוגים. עיני זלגו דמעות, מזלי שהיה יום חם מאד, הדמעות התערבבו עם הזיעה ואי־אפשר היה להכיר. והנה עבר חיים רוזנפלד (אגב כשפגשתי אותו בחצר הוא הפחיד אותי ואינני יודעת למה). ״תרדי מהדוד״ נתן פקודה, לקח ממני את המקל, הוציא את הכביסה אחת שתיים, שם את הגיגית על ידי ואמר: ״יותר אל תעשי את זה, את יכולה ליפול לתוך הדוד״. ״המלאך הגואל״, לחשתי לעצמי, ומאז התחלתי לראות גבע אחרת, גבע שמתחשבת בצעדיו הראשונים של החבר וכך אני ממשיכה את החיים האלה בהנאה ובסיפוק עד היום הזה בעבודה איפוא שאני עובדת.

- מאורעות 1929. התנפלות פה והרג שם, והלב דווי. והנה הגיע תורה של גבע. יריות, והגורן בוערת ״לעליה!״ - הפקודה של מרדכי בן-יהודה, ז״ל. כולם רצים, גם נשים וילדים שבאו מחפצי-בה ומבית-אלפא, לעליה של רפת א׳. שם גם חדר לעזרה- ראשונה. פנינה זרחי, החובשת ניגשת אלי ואומרת: ״אין דבר, מתילדה, אם תהיה לידה, אני אקבל אותה כאן, על העלייה״. ושוב אני מתחממת לאור בת-צחוק נפלאה. למחרת נסעתי לבית-חולים עפולה ונולדה אופירה.

ילד ראשון, לידה ראשונה - כשהופיעה פנינה לקבל אותי כאם טובה פרשה עלי את כנפיה, כה טוב היה לי וכבר הרגשתי שאינני זרה הודות לאצילות נפשה.

מתילדה