דברי הספד

 כתבה וורד קליין

מתילדה, הסתיימה מסכת חיים לא קלה של אישה מיוחדת - מתילדה.

מתילדה נולדה בשנת 1907 בבלורוס בעיר לידה, עיר מוקפת יערות ושדות, למדה  ב״חדר״, הושפעה מהנוער הציוני, ובגיל 16 עלתה לארץ. הגיעה לבנימינה לביה״ס של  חנה מייזל, במסגרת ביה״ס נשלחה לעזור לחבורת הדרום וכך הכירה את קבוצת ״דרומיה״, אליהם הצטרפה מאוחר יותר, בחפצי-בה.

יחד איתם הגיעה לגבע בשנת 1929, ומאז הייתה לחלק מגבע. יחד עם אליעזר אישה הביאו לעולם את אופירה ואיה. ברוח החלוציות שנשאה אתה, נחלצה לעזרת קיבוץ חניתה בשנות ה-40, אך רוב חייה חייתה בגבע. אהבה את גבע והתגאתה בה.

את מתילדה אני זוכרת כמטפלת בגן הקטן, תמיד שרה ורוקדת עם הילדים. ובניגוד לשמחת החיים והשירה, לעולם לא אשכח את צעקתה: אליעזר! כשמצאה אותו ללא  רוח חיים. ומאז, 45 שנים חייתה לבדה.

נפגשנו במועדון לחבר, שמתילדה הייתה הראשונה להפעילו. יודעת להכין לכל אחד את המשקה שאהב, יודעת באיזו פינה אוהב לשבת חבר זה או אחר, ואיזה עיתון אוהב לקרוא. תמיד בחיוך וברוח טובה.

ב״בקרה״ נפגשנו כעבור שנים. מתילדה אורזת חלקים. שוקלת במאזניים ישנות. לא מסכימה לקבל חדשות דיגיטליות, מאמינה שאם תחליף את המאזניים, זה יהיה סופה. מקפידה לספור חלקים, כדי לאמן את המוח, כדי שלא תגיע למצב של טשטוש,  מצב ממנו פחדה, ורצתה להימנע ממנו, אפילו בעזרת תרופות. עיניה היו מצועפות, הרופאים לא הבינו איך היא רואה, אבל היא ללא משקפים רואה כל שבב בחלקים אותם היא אורזת, וכשאני מביאה לה פתקאות להדביק על השקיות, היא קוראת אותן ללא משקפים.

למרות שאהבה להשתתף בטיולים של הקשישים, הפסיקה להשתתף, כשהרגישה שאין זה לפי כוחותיה, לא רצתה להיות לנטל, לא לעכב חלילה את כל המטיילים. לעבודה המשיכה להגיע בהסעה של הקשישים. אהבה מאוד לשיר. בחגים הייתה עולה לבמה ושרה. ובמיוחד נזכור את ״תכול המטפחת״ בביצועה.

על הקשר עם ילדי הגיל-הרך שמרה עד השנה האחרונה, ולהם היה שמור השיר ״מה שלומכם גוזלי״.

בגיל 91 קברה את בתה איה. אירוע קשה. שנה אחר-כך נולדה לה נינה בבית-זרע. מתילדה ידעה לשמוח בנכדים ובנינים שנולדו.

כשעברה לבית־ סביון בגיל 93 אמרה: ״ידעתי שאגיע לבית־ סביון, אבל לא ידעתי שזה יהיה כל כך מהר״.

כאן אני חייבת לציין את מסירותן של הנכדות הנפלאות של מתילדה. כל שבוע באו לבקרה בכל מזג אויר ובכל מצב. מסירות כזאת, לא רואים בכל משפחה. אנחנו נפרדים היום ממתילדה שחייתה 96 שנים, 74 מהן בגבע. לאורך שנים, גם בצל האירועים המשפחתיים הקשים, שמרה על הופעה מסודרת ומטופחת, (תמיד נשלף המסרק מהתיק), על חיוך, על מילה טובה - בעל-פה וגם בכתב בעלוני גבע, על קשר עם המשפחה, החברים והילדים. אישה חזקה. מאחרוני קבוצת ״דרומיה״ בגבע. ברצוני לקרוא שיר של רחל המשוררת שמצאתי מתאים למתילדה:

״איני קובלה! בחדר צר

תמתק כל־כך ערגת מרחב;

לימי תוגה, לסתו הקר

איני קובלה! נובע שיר

מפצע לב באהבו,

וחול מדבר ־ כירק ניר

מראש פסגה, מהר נבו.״

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים

ורד קליין