יעקב רז
כתב שניאור
יעקב רז (ריז׳יק) נולד ב-1893 בכפר אוקראיני, לובני, פלך פולטבה. משפחה יהודית בודדת בסביבה גויית — שמרה וטיפחה את חלום ארץ-ישראל. למד ב'חדר' רגיל. בגיל צעיר נאלץ לעבוד ולסייע לפרנסת משפחתו הגדולה, כשהוא רוכש את השכלתו, כאוטודידקט, ללא לימודים סדירים.
ב-1913 עלה ארצה כחלוץ לפני המשפחה. עבד ברחובות, פתח-תקוה, ביתניה, בן-שמן, כנרת, כפר-אוריה ומרחביה ועד יומו האחרון בגבע, והוא בין מייסדיה ובוניה.
אביו ואמו עלו ארצה ב-1924, חיו ועבדו עד יום מותם בגבע.
אחד מאחיו — בוריה, שהצטרף לקבוצת ״השדה״ (עכשיו ״שדה-נחום״) מת בהיותו צעיר וקבור בבית העלמין שלנו.
בהיותו בפתח-תקוה הקים יחד עם שרה משפחה. נולד להם הילד הראשון - יוסיק - והיו המשפחה הראשונה בגבע.
בגבע — בימים הראשונים לעלותם — עבד ברפת ואח״כ התמסר להקמת ענף המטעים והתמיד בו כ-25 שנים.
מהכרם הוא נקרא לעבוד בחצר ביה״ס ולעבוד עם הילדים. כמו כן הוא מתמסר בכל לב ונפש לפתח את השטח החדש והנוסף עם גמר בנית בית אתקין. הקדיש כוחות ומחשבה למעשה החינוך ולטיפוח הנוי בקבוצה.
מדי פעם היה נחלץ להדרכה ולעזרה במשקים צעירים (כפר רופין, גבעות זייד וכד').
אח״כ הוא התמסר לטיפוח ענף הזבל האורגני בגבע ובבתי הספר החקלאיים בארץ. הוא הקים את המרכז לזבל אורגני במדרשת רופין.
וכאשר כוחותיו נחלשו — נכנס לעבוד בחדר הקילופים של המטבח. אף כאן מילא את עבודתו במסירות ובנאמנות.
לאחר יום עבודה, בצעירותו כן בזקנותו, עסק בקריאה, בעיון ובלימוד. היתה בו מזיגה נפלאה ונכספת של עבודת הגוף ועבודת הרוח, של תורה ועבודה. הוא לא נרתע מלהתמודד עם הבעיות הגדולות של האדם והעולם.
לבו, רוחו ומחשבתו היו פתוחים, ועירנותו לא ידעה גבול, אהב שיר וספר וגם שם לב לפלאי הצמיחה של עץ ופרח.
היה איש 'הקו הישר' כאב על כל סטייה נלחם ונאבק על כל דבר שנראה היה לו פוגם את העיקר. לא השלים עם חולשות אנוש והאמין בעומק לבו, כי ביכולתנו ובאפשרותנו לעצב חיים חדשים ואדם חדש — אם נרצה בזה.
עבד עד יומו האחרון והיה במלוא כוחו ועירנותו. הוא לא פינק אותנו במחמאות ואף לא את עצמו. היה אחד מבני שמאי לגבי עצמו ולאחרים.
בבוקר יום ג', כ׳ ניסן תשכ״ט, 8. 4. 1969 מת מיתת נשיקה. עוד בחייו, לפני יותר מעשר שנים, הוא ציווה את גופתו לבית הספר לרפואה שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים.
מילאנו אחר צוואתו ולא טמנו אותו בבית העלמין שלנו, אלא לווינו את האמבולנס עם גופתו, בדרך לירושלים.
דוממים, המומים ונדהמים ליווינוהו, כאילו נחטף מאתנו, ולא היתה שהות להיפרד מאדם, חבר, אשר היה שזור וארוג בנוף כפרנו העברי, בנוף חברתנו השיתופית, מאדם שכוחות נפשו, רוחו וגופו, היו קודש למפעל חייו — קבוצת גבע.
במעשיו ובהלכות חייו היה ויישאר למופת לחברתנו ולתנועתנו.
ש. ר.