מאז ועד עתה
(מתוך ״בגבע״ 167, תשרי תשכ״ד — אוקטובר 1963)
כתבה שרה
בת עיירה של רוסיה הלבנה אני, פטריקוב, פלך מינסק. אמא מתה עלי בגיל 12, התחנכתי בבית סבתא, בגיל 13 התחלתי ללמוד תפירה, ומלאכה זו עמדה לי גם אחר־כך בחיים, בגיל 16 הייתי כבר עצמאית והיה לי כעין בית מלאכה ועבדו אצלי שתי עוזרות. בערבים הייתי לומדת עם חברים כדי להשלים את אשר החסרתי בהשכלתי.
בעיירה היתה פעילות ציונית ואני הצטרפתי לחוגי נוער ציוני, בין מדריכי היה יעקב עטרני, אביה של נחמה החי אתנו כיום.
בסוכות שנת 1913 עליתי ארצה עם חברי הטוב רובינשטיין, בן עשירים היה. הוריו התנגדו לעלייתו ארצה, אך השלימו כאשר הסכים ללמוד בבית־הספר החקלאי בפתח־תקוה בהנהלתו של האגרונום דיקהולץ אשר אצלו גם למדו יוסקה אפרתי (אז גרייבער) ויוסף גוריון ז״ל (אז גורשטל).
בבואנו ארצה פגשונו חברותי אשר הקדימונו בעלייתם — רוזה פרידמאן(אחותו של ישראל גור־אריה) ושושנה בוגין. זכורני כאשר ירדנו מהדיליג׳נס בפתח־תקוה, ההתרגשות היתה גדולה, חברי השתטחו על האדמה ונשקו לה.
השנה הראשונה אני בבית הספר החקלאי, לא למדתי, אולם הייתי שומעת חפשית. במקצועות העבריים למדתי בשיעורי ערב במרץ רב. זכורים לטובה אלטרמן מראשוני עין־גנים אשר היה מפורסם בידיעותיו המובהקות בעברית וקנאתו הרבה לשפה — אחר כך חבר ועד הלשון! עזוז חבר נהלל כיום, וכן הסופר יעקב רבינוביץ. בחברתם הייתי מבלה את רוב זמני החופשי ולהם חייבת אני הרבה בשכלול ידיעותי בשפה העברית ובשירה העברית החדשה. בפגישותי הראשונות עם יעקב הייתי אני הידענית בשפה ובתנ׳׳ך אך במרוצת הימים השתנו הדברים משום מה. קנאית גדולה הייתי לשפה, עוד טרם למדתי להתבטא כהלכה בעברית התעקשתי שלא להוציא הגה בשפה אחרת.
התקיימנו די נוח כי קיבלנו כסף מהוריו של רובינשטיין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועם סגירת הגבולות נסתמו מקורות קיומנו הנוחים והוכרחנו ללכת לעבוד. המצוקה במחנה הפועלים היתה גדולה: חוסר עבודה, רעב וכל מיני צרות. ואז באינציאטיבה של הרצפלד ובהשתתפותו של שקולניק (כיום לוי אשכול) שניהם חדשים בארץ, התארגנה הקומונה הגדולה של כל פועלי פתח־תקוה אשר מנו כ־700 איש. בדרך זו של עזרה הדדית חשבו להתגבר על המצוקה. אני ועוד שלושה חברים הווינו את הקומונה הקטנה, קיבלנו מצרכים מן הקומונה הגדולה וחיינו יחד.
באותה התקופה התחילו להתארגן שתי הקבוצות הקבלניות: אחווה וקבוצת עבודה, אנחנו הצטרפנו לקבוצת העבודה, ולמרות שהיו פועלים טובים סבלנו מחוסר עבודה ולעתים גם רעב של ממש. פרומקין ז״ל קדח מאוד ואוכל לא היה, אז המציא המצאה להחיות את נפשו, היה פותח את הדלתות בפני הצפורים אשר גם הן היו, רעבות וחיפשו מזון בחדרים, צד אותן, מולק ראשיהן ומבשל מרק — סעודת הבראה. באותה תקופה הצטרפה לקבוצה רבקה מהרשק, מבוגרות המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה והיא פיתחה את הפעולה התרבותית בתוך הקבוצה, ערבי ספרות עברית ותנ״ך, זכורני גם איך היא עמלה עם שקולניק בעריכת הדין וחשבון הראשון שלו כחבר בועד הפועלים של פתח־תקוה.
בימים ההם הזדמנה לפתח־תקוה חברתי חנה שפירא אשר יחד אתה עלינו ארצה והיא עובדת אז בבן־שמן. בחוות בן־שמן היה המצב הכלכלי יותר מסודר וכן היו יותר סיכויים להסתדר בעבודה חקלאית. לא קל היה לפועלת לחדור לשם לעבודה, ולכן הציעה לי לעבוד זמן מה במשפחת שמואל והניה יבניאלי בטיפול בילדתם הראשונה אריאלה, כעת חברה מראשוני מעוז־חיים (הניה יבניאלי שימשה חובשת במקום). זכורני את החורף הזה: מחוסרת נעליים, התהלכתי. עבדתי, וגם רקדתי בקבקבים. אחרי זמן מה נתקבלתי לחווה, עבדתי ברפת, בלול ובגן הירק. שם נפגשתי עם יעקב אשר בא מן הגליל יחד עם יצחק פינרמן ז״ל, עבדו בבן־שמן גם אליעזר יפה, דוד יפה, לוין והדסה, זכרם לברכה.
בבית לוין והדסה מצאנו פינה משפחתית חמה והתיידדנו אתם מאוד. ליעקב היו קשרים עם חבורה גלילית אשר היוותה אחר כך את קבוצת ראשוני גבע. החבורה הזאת יחד עם חלק מקבוצת עבודה קיבלו אז לעבודה את חוות כפר אוריה אשר היתה עזובה. בתום שנת עבודה בכפר־אוריה לא התלכדו החבורות לקבוצה אחת, חברי קבוצת עבודה הלכו לדגניה ב׳ והחבורה השניה וגם אני ביניהם, הלכנו למרחביה אשר הקואופרציה עזבה אותה, ומשם אחרי שנת עבודה בכביש טבריה־ צמח הגענו כידוע להתישבות בגבע.
לבטי ההתערות בחיי הקבוצה היו בעיקר סביב הטיפול המשותף. הייתי בין האמהות הראשונות בקבוצה, ויוסיק, בילדותו, הירבה לחלות.. חרדתי לו מאוד כי תנאי הטיפול אז היו קשים, המטפלת היתה מתחלפת לפי תור כל חודש, והן כולן חסרות ידיעה אלמנטרית בטיפול בתינוקות, ואף לא רגש אמהות. זכורה לטובה פנינה זרחי, שהיתה גם חובשת וטובת לב, והיא תמכה בי. סמרו שערותי כאשר אחת החברות שלנו, נערה צעירה אז, אשר טיפלה בתורה בתינוקות, האכילה את שאול והוא אז תינוק. שמעתי צעקות של ילד, וכשנכנסתי התאוננה לפני המטפלת כי הילד אינו רוצה לאכול, וצועק. האדים שעלו מן הדיסה החמה הראו את סיבת סירובו של הילד לאכול, ששפתיו נכוו. אזכור את חרדתי כאשר הגננת הראשונה, שהיתה גם המטפלת, רחצה את הילד הגדול אברהם זרחי ולאותם המים הכניסה גם את הילד הקטן ביותר לרחיצה. אמנם, קשה היה לסחוב את המים ממרחקים, אך קשה גם לראות תמונה זו. לבטים, הרבה לבטים, יארכו הדברים מלספר.
עברו שנים, והרבה שנים, והנה גידלתי משפחה ענפת בנים, והנה גם נכדים. התנאים השתנו, אולם אין לי סיבה להתאונן על תוצאות גידול הילדים בקבוצה מאז ועד עתה. כנראה שאפשר לגדל ילדים בריאים וטובים גם בתנאים שהיו אז וגם בטיפול המשותף.
שרה רז