שאול
כתב יורם נחשון
לספר על שאול זה לספר על אנשים, על מקום ועל זמן.
78 שנים, ישוב קטן בצעדיו הראשונים. קבוצה קטנה של אנשים, ארבעה ילדים. בודדים, אורח-חיים חדש, ללא מסורת. רק רצון עז להקים משהו חדש, עבודה קשה, מאבקים קשים בין אדם למקום, לעצמו ולחבריו. ליצור יש מאין.
בתוך כל זה נולד הבן הראשון במקום הזה, על הגבעה הזו, בצריף הראשון, הבודד. בימים שלפני הקמת בית-החולים למרגלות הגלבוע ליד מעין חרוד. קראו לו: שאול.
מכאן מתחילה פרשת חיים של ילד, נער ואדם, מסכת חיים יוצאת - דופן.
רק לאחר שנה ומעלה נולדו עוד מספר ילדים. אז - כבר בביה"ח שליד המעין. הם היוו את המחזור הראשון של ילדי גבע. מאותו הזמן ליווינו, וחווינו את המקום, את כל פרטי התפתחותו וכל הוויתו.
את עיקר הזמן היינו מבלים עם המטפלות ואת מיעוטו - עם ההורים שהיו עסוקים בעבודתם מחושך עד חושך. חלק מהילדים קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים ולא "אבא" או "אמא". קראנו להם כפי ששאר החברים קראו להם. גם שאול קרא להוריו "חיים" ו"רוניה".
עברו ימים ושנים. לשאול נולד אח, קראו לו "עמנואל". ובפי הילדים: "נונל". שאול אהב את אחיו הקטן והרגיש עצמו כאפוטרופוס עליו, כיון שההורים היו עסוקים בשלהם.
חיי המשפחה היו קשים. היחסים התערערו. האם - קשת־יום ואופי, האב - כל כולו מתמסר לבנין הקבוצה ולמאבקים פנימיים עם עצמו.
לאחר תקופה קצרה - לפתע מצאו האחים את עצמם יתומים מאם שנפטרה בנסיבות טראגיות.
הילדים גדלו בחברת ילדים שחיו במשותף.
נונל שהיה עדיין ילד רך, התרגל למציאות הזו קל יותר. אולם שאול, שהיה גדול יותר הבין וחש את האסון, הפנים אותו והעמיק אותו לתוך נפשו.
חלפו ימים. שאול גדל והתפתח. צמח והיה ראשון לכל דבר: בלימודים, בחברה, במשחקים בחיי התרבות.
כל מה שעשה עשה טוב מכולם.
נתגלה וצמח כנער מוכשר בשטחים רבים. בהצגות הילדים, שהיוו בימים ההם חלק מרכזי בחיי התרבות, מילא תמיד את התפקיד הראשי. את התפאורות היה מצייר ובונה במו-ידיו.
בשירה ובריקודים , וכן בספורט, היה יוצא דופן ביכולתו ובהישגיו.
כך גם בעבודות המשק השונות. במשך הזמן, עם התרחבותה של חברת-הילדים, הפך שאול יותר ויותר מקור סמכות, דגם ומודל לחיקוי. כפי שהיה חיים אביו ב-30 השנים הראשונות של גבע. בעת משברים שעברה גבע היה חיים עמוד-התווך שהחזיק את הקבוצה ושמר עליה.
חיים הוא שעיצב את הווית החיים בגבע , שבמרכזה העבודה, הסדר, הנקיון והאחריות של האדם למקום.
ההערכה המיוחדת שרחשו חברי גבע וילדיה לחיים, עברה כחוט השני גם ביחס לשאול, מבלי שהיה קשר מיוחד וגלוי ביניהם, וזאת על אף ששנים לא מעטות גרו שאול ונונל יחד בחדרו של חיים ואתו. אני מסופק בכלל אם התקיימו ביניהם שיחות אישיות וקרובות. שלושתם לא היו דברנים.
שאול בבגרותו הפך לאהוב הבנות בגבע ומחוצה לה, והוא כלל לא טרח על זה.
צניעותו וענותנותו איפיינו את כל הליכותיו ויחסיו עם אנשים. מעולם לא התפאר בהישגיו ולא ביטל אחרים. אף פעם לא היה מעורב במריבות שהיו בין הילדים. כינויי־גנאי וקטטות לא היה לו חלק בהם.
נכונותו והענותו לכל משימה בעבודה או בחברה היתה ללא-גבול. לא זכור לי אף מקרה שסרב או התאונן על קושי מכל סוג שהוא.
שאול למרות שגדל כמו כולנו באותו המקום, באותו הנוף, באותו האקלים, למרות שכמו כולנו שמע את יללת התנים בלילות, את משבי-הרוחות בחורף, חווה את חום החמסינים ואת השטפונות בואדי- מעולם לא גילה את רגשותיו כלפי כל אלה.
הוא היה מופנם ומרוכז במה שעשה.
למרות שפע פעילויותיו ויכולותיו- תמיד נראה כמי שמעין עצב נסוך עליו ולא שמחת-הצלחה.
במהלך השנים, לאחר שעזב את גבע חש שאול בחסרונה של משפחה קרובה. הוא קשר קשר עם נערה תימניה שפגש ואהב, שמה היה אהובה, ילדים לא היו להם.
עם פטירתה של אהובה והתגלותן של בעיות בריאות אצלו - כאילו גמלה בליבו החלטה כי אין עוד על מה להאבק ולמה לשאוף. נעלם בו רצון- החיים, והוא הגיע למסקנה שאין טעם להמשיך.
כך נותרנו כשעצב מלווה את כולנו, ותמהון על פרשת-חייו ועל אישיותו הפנימית של שאול.
מי שהכיר את שאול כמונו בגבע ומחוצה לה, לא ישכח את דמותו ואישיותו יוצאות הדופן. מאד אהבנו את שאול. שאול אשר כשבלול נשא על גבו את חופת-שריונו מצפה לגשם שיבוא על מנת להפתח, והגשם לא בא...
יורם נחשון