דברים על הקבר של שאול

כתוב בעיתון:

״קשיש בן 78 מתל־אביב״... שאול מעולם לא היה קשיש, עדיין לא בן 78 - כל אחד מבני מחזור א׳ יודע בדיוק מתי חל יום הולדתו, כמו שיודעים בדיוק מתי נולד כל אחד מבני המחזור.                                      

ובעיקר, שאול לא היה תל-אביבי. שאול הוא שלנו, גבעי! - ולא דבק בו כל ניחוח ממקום אחר. לא משנה היכן שהה וכמה רחוק היה מאיתנו. שאול נולד ראשון מבני־גבע - פה בחצר - על האדמה הזו.

נולד ראשון - ונשאר ראשון בקבוצת הילדים. ראשון בשובבות, במשחקים ובספורט, בלימודים, בכשרון־המשחק, בתבונת הכפיים, בחברות ובנשיאה בעול, והכל בצניעות ובתמימות, עד יומו האחרון.

חברת־הילדים קטנה, חצר-משק קטן, מקומות משחק בגורן, בעליות הרפת והאורווה, חיי היום יום בלימודים ובעבודה אחרי הצהרים מכתה א׳. חדרי ההורים הדלים והריקים שלא משכו במיוחד - הם שהביאו לקרבה הרבה ושותפות בחוויות החיים. כמו אחים במשפחה ואולי אפילו יותר. עד היום אני יודעת שהחביתה של שאול צריכה להיות דפוקה היטב היטב שלא יראה הלבן שתפוחי-האדמה צריכים להיות חומים והתה מתוק מתוק עם לימון.

שאול גדל בלי אמא. האם ידעו באותם הימים לתת את הדעת על הקשיים במצבו של ילד יתום? אולי כאן טמון הגורם לשוטטות וחפושי דרך שאפיינו את חייו שנים רבות?

שאול לא למד מעולם לימודים גבוהים וארוכים ולא מקצוע מסודר. אפילו בריקוד שכל כך משך והעסיק אותו - החל לעסוק בגיל מבוגר מדי מכדי להפוך לרקדן מקצועי. כנראה מרוב כשרונות לא הצליח להתרכז בנושא אחד.

מאוחר מכולנו הקים משפחה עם אהובה - כשמה כן היתה. זוגיות מופלאה - כמו ששאול ידע לקיים כל דבר, במופלאות. והקשר עם אהובה היה כל-כך משמעותי בחייו שלא היו בו כוחות להמשיך בלעדיה.

אנחנו אוהבים אותך שאול ומקבלים אותך אלינו, הביתה, לאדמה שלנו ולשמים הפרושים מעליה.

יהי זכרך ברוך בתוכנו.

רותה