גיבור מקומי

כתב דנדי

שאול נולד טרם זמנו. למחשבה הזאת הגעתי רק כשהתבגרתי.

שאול היה גיבור מקומי. ברוך כשרונות טבעיים שלא יכלו להתפתח בזמנים ובתנאים בהם גדל. שעות היינו יושבים במגרש האתלטיקה בשנות הארבעים וצופים בטובי האתלטים של ארץ-ישראל, מתחרים כולם נגד שאול. שאול רץ יותר מהר, קפץ יותר רחוק והכל בחיוך ובתנועה של מה יכולתי לעשות, פשוט ניצחתי, אבל לא התכוונתי. תמיד היה במרכז ולמרות זאת הרגשת שהוא בודד וללא תמיכה, שאול גם לא בקש תמיכה מאף אחד. ושוב רק בבגרותי הבנתי איזה יתמות קשה עבר. אמו שמה קץ לחייה, לא יכלה לשאת את חיי הקבוצה ואת התנאים בהם גדלו ילדיה, ובעיקר היה לה קשה בחיי המשפחה. כל זה השפיע כנראה על שאול שהיה הבן הבכור.

ובנוסף היתה מנהיגותו של אביו חיים, מנהיגות חזקה ותובענית. חיים הוביל מהפכה וזה היה הדבר החשוב ביותר. חיים היה מהפכן שרצה בדור אחד ליצור יהודי אחר, יהודי שיהפוך לאיכר עובד אדמה.

אפשר לומר ששאול עמד בקלות במטלה הזאת, אבל לא נהנה ממנה אפילו רגע. שאול היה אמן בנפשו, הוא היה שחקן ובעיקר רקדן. ברגע שהגיע לקטע הזה גילית בן־אדם אחר לגמרי. למרות זאת מלא את חובתו ותמיד התנדב לבצע את העבודות הקשות והשחורות כדי שלא יוכלו למתוח בקורת ומצד שני לא לקחת אחריות.

אבל זה לא עזר לו, תמיד דחפו אותו למרכז ותמיד ראו בו דוגמא אישית. תמיד חיכו שיפנה את חדר-האכל, יפתח בצעדי ריקוד ויוביל את כולם להורה וקרקוביק. כמה מאושרת היתה הבת ששאול הזמין אותה לריקוד ראשון.

בס״ה הייתי ילד בכתה א׳ כששאול כבר היה נוטר. תמיד רצינו לראות את המיטה שלו במחסן-הנשק, שם היה חייב לישון. כשהגיע הסרג׳נט הבריטי היה שאול מחתל במהירות את החותלות ונעמד דום עד לסיום הביקורת.

כשחזר חיים מהצבא הבריטי גרו שניהם בחדר אחד. מדי פעם הרשה לנו שאול לראות את אוסף הגביעים שקבל במסגרת שירותו. כולם על הצטיינות בכל מקצועות הספורט והקליעה למטרה. שאול היה יחד עם כמה מרקידים ידועים בין מניחי היסוד לריקודי-העם הישראלים שכל-כך מקובלים היום. כשהיה ברור לו שזה מה שהוא רוצה לעשות, עשה כמה צעדים: ראשית ביקש לעבוד במוסך, וזו היתה הפעם הראשונה שקשר את עצמו לענף בגבע, שנית קנה טייפ סלילים גדול וטוב שרק הוא היה מסוגל לטלטל אותו באוטובוסים ולאולמי ההרקדה.

באותו זמן ניהלתי את המוסך בגבע, שאול פנה אלי והסביר שהוא עלול לאחר בבוקר לעבודה, אבל ישלים את השעות בסוף היום. הייתי מתבונן בו כשהגיע בבוקר בצעדה מהירה מהכביש כולו מזיע, אבל נחוש להמשיך במסלול שבחר.

העבודה עם שאול במוסך הייתה חוויה בפני עצמה, תמיד מוכן לעזור ותמיד מוכן ללמוד. מדי פעם היה ניגש אלי חיים בדרכו ללול ומתעניין על שאול, מתי נסע, מתי חזר, שמחתי לעזור. באותו הזמן נפתח קורס למנהלי-מוסכים, לא קל היה לשכנע את שאול להשתתף בקורס, אבל בדיעבד הודה לי מאד על הצעד הזה, דבר שעזר לו כשעזב את גבע.

העזיבה עם אהובה היתה שונה. שאול ויתר על הרגלים ישנים והיה מוכן לקבל תמיכה. הוא ארגן לו במרתף בביתו מעין בית-מלאכה קטן. אהובה אמרה לי שאלו הרגעים המאושרים שלו. הוא היה לובש בגדי-עבודה מגבע וכאילו כלום לא השתנה. עם מותה של אהובה הכל התפרק. היה לו קשה והוא ניסה להתמודד, כנראה שהחליט שאין בשביל מה.

שלום לך שאול, תמיד נזכור אותך.

דנדי