שולמית רצין
נולדה ברוסיה 1.04.1914
עלתה לארץ 1935
נטמנה בגבע 20.09.1990
א' תשרי תשנ"א
אמא
כתב איתן
קשה עדיין לכתוב על אמא במונחים של אדם שאיננו. למרות הידיעה, שליוותה אותנו כבר כמה חודשים קודם מותה, שדרכה היא ללא מוצא, נדמה היה, שעדיין זה לא ממשי ולא סופי, וכשנרד לחדרם, אמא תקדם פנינו בעוגה טובה ובדאגה, שכפתור אינו תפור היטב, או מכנסיים הזקוקים לתיקון.
אמא היתה אמא מהספרים, שהדאגה התמידית היתה למשפחתה, בתחילה לילדיה ואח״כ באותו להט ואף יותר - לנכדיה ונכדותיה.
שנותיה הקשות בגבע היו השנים בהן לא היה לה תא משפחתי באופן המלא של המילה, שבהן אמא לא יכלה לבנות את הקן המשפחתי ולטפח בו סביבה את משפחתה. וככל שהקבוצה נפתחה לקראת התא המשפחתי, אמא יכלה למצות מתוכה את כל שרצתה להעניק למשפחתה, ולבנות סביבה בית חם, דואג ואוהב, אשר היה למרכז חייה.
יחד עם דאגתה למשפחתה, זוכר אני תמיד את אמא, כאשה עובדת, הנותנת את כולה לעבודתה, ללא חשבון של שעות וימים ועם כל הלב. ובעקר, דאגה לאנשים אשר חסרה להם יד דואגת; בצנעה ובשקט, בדרכה שלה, היתה תומכת בם.
חלק מנוף ביתנו היו תמיד חתולים וכלבים, אשר אותם אהבה אמא באשר הם, אם זה בביתנו ואם זה במקום עבודה או בכל מקום, אשר נפגשה עם בעלי-החיים, וכל כלב או חתול בשכונה ידעו, שאצל אמא הם תמיד יקבלו את הטיפול המסור והאוהב.
אך אהבתה הגדולה היתה לכלבתה הקטנה, דולי, או כפי שהיא כינתה אותה דוסינקה, והקטנה הזאת היתה בחזקת אחת מהמשפחה.
אמא כמעט ולא התערבה בעניני חינוך ולימודים. שטח זה היה בלעדי של אבא. ממנה למדנו את הנאמנות, את החריצות, המסירות והאהבה למשפחה, ובדבק הזה שלה ושל אבא, הצליחה להדביקנו וללכדנו סביבה וסביב אבא. בלי הסברים וללא מילים, רק עם הלב ולכל אחד מאתנו הבנים, הנכדים, הכלות והחתנים, תמיד היתה פינה חמה ופתוחה בלב.
במשך שנותיה בגבע, אמא עבדה בעבודות שונות. בתחילה עבדה בטיפול ילדים, אח״כ עבדה במטבח, אח״כ נכנסה למתפרה, בתחילה בתור תופרת ואח״כ כמרכזת המתפרה או כפי שקראו לתפקיד זה בזמנו - מחסנאית.
אמא אהבה לתפור ובעבודה זו מצאה את סיפוקה. היא למדה והתפתחה בסוגי התפירה השונים ופשוט אהבה את העבודה. היא יכלה לבלות בעבודה שעות על גבי שעות ללא חשבון וללא זמן, והנוהג המקובל עליה היה בילוי שבת במתפרה, כאשר נכדיה, אשר רצו משהו מסבתא, היו באים אליה בשבת בצהריים עם כל מיני בקשות תפירה ותיקון.
בריאותה של אמא במשך השנים היתה בדרך כלל טובה. גם אם היתה לפעמים חולה, לא היתה מראה מעולם סימני חולשה. בעיניה מחלה זה עניין פנימי של האדם עם עצמו ואין צורך להראות ולהגיד לאיש.
כמעט לא לקחה כדורים, העדיפה לעבור את המחלה ללא כדורים. כאשר החלו מכאוביה והיה צורך לבודקה, קשה היה להוציא ממנה סימן של מכאוב או חולשה. לא שיתפה אותנו בכאביה כי ראתה בזה חולשה וככל שהתגברה מחלתה ובתחילה לא מצאו בבדיקות שום ממצאים, היא נשארה בשלה, לא רצתה להראות שום סימני כאב או חולשה וכל כדור, שצריכה היתה לבלוע, כרוך היה בקשיים כקריעת ים-סוף, ואנו עמדנו מולה חסרי אונים.
אמא נאבקה במחלתה לאורך כל הדרך בשקט, ללא שאלות. היא לא רצתה לדעה וכמו כן, גם לא רצתה לשמוע על מחלתה. לא איבדה את התקווה, שימצאו פתרון למחלתה. היתה אסירת תודה למשפחה שטיפלה וסובבה אותה בביתה ולא נתנה לאף אחר הרגשה, שקשה לה. השתדלה לקבל את מבקריה הרבים תמיד בשמחה ובתודה, למרות מכאוביה הקשים. רק בשבוע האחרון החלה הדרדרות קשה. נאלצנו להעבירה לבית־סביון ובהסכמתה. מאותו יום שעברה לבית סביון, איבדה את הכרתה ומאז ועד יום מותה - לא חזרה אלינו.
היתה לנו אמא, שדיברה מעט אבל אהבה הרבה ושהחיים במשפחתה הסבירו לה פנים, עד בוא המחלה הארורה, שגדעה אותה מאיתנו.
ינעמו לך רגבי אדמתנו, אמא.
איתן