על קברו של שניאור

כתב נחמן

כ־ 60 שנה חי שניאור בגבע.

ב־ 1936 הגיע לגבע מליטא, בה היה חבר מנעוריו בתנועת הנוער החלוצית ״גורדוניה״, ושימש בהנהגתה. מאז ־ כל חייו וכוחותיו שוקעו בגבעה הזאת.

בנעוריו עבר מן העיירה בה נולד, לקובנה הבירה, ולמד שם רוקחות. עקב פעילותו הציונית ועלייתו ארצה נקטעו לימודיו בטרם נשלמו.

בגבע היתה עבודתו הראשונה - ביציקת הבטון לגג בנין בית-הספר שנבנה אז, ומאז בכל עבודה שנדרשה. עגלונות, מטע הכרמים, חינוך נוער והדרכתו, הוראה בבית הספר. הדרכה ב״גורדוניה״ בחיפה, בוועדה לעליית-הנוער בחבר־הקבוצות, ושנים רבות ־ במזכירות גבע, פעמיים מזכיר, וזמן רב בהנהלת החשבונות, בגזברות ובתפקידים שונים.

אפילו ב״טיפול״, בתינוקות רכים עבד שניאור. שם באותה חלקה שבראשותה של פרידה גוריון ז״ל ־ גבר מטפל בתינוקות, מחתל, רוחץ ומאכיל! דבר שלא הרשתה פרידה אפילו לכל חברה. גישתו הרכה והחמה, זריזותו וניקיון שהיה מלווה כל מעשיו היוו ״רשיון כניסה״ ל״קודש הקדשים״ הזה. אחד ויחיד!

לאישיותו ולהשפעתו של שניאור יש לזקוף את צורת הקליטה וההשתלבות של חבורת ליטא- לטביה בגבע. מעשה לא כל כך פשוט ומובן מאליו, שעלה כל כך יפה. שניאור התייחס ל״סיסמאות״ ־ ברצינות רבה: ציונות, עליה, חינוך, קליטה, עבודה, קבוצה - כל אלה היו עבורו מצוות-חיים מחייבות תמיד. לא היה בו קורטוב של ציניות או סקפטיות.

הוא היה אדם מאמין שהקפיד, כיהודי מאמין, על קלה כחמורה: השתתפות באסיפות, בקבלות־שבת, בפעילויות חברה ותרבות, בנשיאה בתפקידים וכמובן, ביחסו החם והמסור למשפחה ולקרובים איש של שיתוף-פעולה היה שניאור. אדם נוח למעשים של צוותא ושל התלכדות סביב העיקר. שנים רבות שימש כנציג גבע גם בהנהלת בית הספר המשותף, כמו כן במועצה האזורית. תמיד אזכור את מאמצי השכנוע שהשתתף בהם לצרף משקים נוספים לבית הספר, לאחר שנים של ניתוק ביניהם, ולמרות משקעי עבר קשים וכבדים. גישתו הלבבית, שכלו הישר, והאמון שהשרתה אישיותו תרמו רבות ליצירת השותפות הרחבה, ולקירוב לבבות.

שנים רבות היה שניאור נוהג לחלק לציבור את תוויות יום הזיכרון ערב יום העצמאות, עם העלייה לבית-העלמין. פעם אמר לי: ״אני חש חרדת קודש במילוי המצווה הזאת״.

היה בו משהו "משפחתי" במובנה הנאצל והיפה של המילה הזו. והיתה בו חברות חמה, ישירה, נאמנה ויציבה. גם בימי שמחה וגם בימי רעה התמיד ללוות חברים, בחוליים, במכאובם או בבדידותם. לא יישכחו יחסו שלו, ושל שולמית ז״ל רעייתו, ללייבקה בערירותו וכן ללובקה בימי חוליו הארוכים, ומלאי־הייסורים. וזאת כשהוא עצמו מוגבל ולא בריא. איש של אחריות היה שניאור, איש של מחויבות, איש של מעורבות איש של רעות. ״אדם״, במשמעות השלמה של המושג הזה.

בשנים האחרונות לחוליו הממושך, לא פגה ערנותו ולא נחלשה צלילותו ולא פסה סקרנותו. הוא חי הכל, בגבע ובמדינה בעצמה רגשית גדולה ובהתענינות חרדה ודואגת, הקפיד להשתתף בחוג ליהדות וחש בזה סיפוק רב. טיוליו בוקר־ בוקר בשביליה של גבע, כשעיניו כבר כמעט כהות לחלוטין, ושמיעתו חלשה מאד - היו מאמץ לחוש, להריח, להרגיש את המתרחש סביבו, לחיות בדרך כלשהי את הסובב שכל כך אהב, וכל כך היה קשור אליו, כאן על הגבעה שלנו.

כשהיה חש בדמות כלשהי מתקרבת היה מושיט יד ומפטיר: ״שלום״ כמו נאחז שוב ושוב באנשים, ביד-לוחצת, בחיים. זה הצורך והתכונה שהיו בו: חום, חיבור וקשר. חוט של חן וחברות טווה שניאור בהוויתה של גבע במשך כל חייו הן בפעילות והן בחליו.

ימתקו לך רגביה של גבע ידיד ורע

נחמן רז