געגועי למאיה
כתבה נעמי גורן
עצמה אדירה היתה בה במאיה הקטנה. תינוקת בת שנה ו-10 חודשים שהצליחה לקשור קשרים עם הסובבים אותה כאדם מבוגר, שידעה להעריך את שעושים למענה, למרות סבל פיזי ונפשי עצום. מאיה לא בכתה אף פעם מתוך פינוק או לבקשת תשומת לב. מאיה בכתה רק כשבאמת כאב לה וכשטפלו בה. כשנסתיים הטיפול ־ הושיטה ידיים כדי לצאת מהמיטה ולהתנחם בחיק חם ואוהב. ואז תם הבכי ומיד הופיעה הבעה של "תודה".
מאיה ידעה להעסיק עצמה בספרים, בצעצועים, בשירים. צחוק מתגלגל נשמע מפיה כשהיתה מדביקה פלסטרים או מדבקיות על ידי וכשתלשה אותם נאנקתי, כי שערות ידי נתלשו.
מאיה אהבה במיוחד את השירים עם הפעלת הידיים: "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, אחת שתיים, שלוש״. או ״עשר אצבעות לי יש" או ״יש לי יש לי שתי ידיים״. אני שרה והיא מפעילה את הידיים ומכתיבה את קצב השיר.
מאיה כמעט ולא יכלה לדבר. אך עם מעט המילים שאמרה ועם מבט-עיניה הגדולות, דיברה והביעה רצונות, רגשות, כאבים, הנאות - הכל.
אופי מוצק והחלטי היה בה. אולי היתה כזו מיסודה, אולי מחלתה למדה אותה שכך צריך להיות. מאיה היתה עקשנית וידעה בדיוק מה היא רוצה. לא ניתן היה לשכנעה, כי היא החליטה. כך גם נהגה לאורך כל דרך אישפוזה ומלחמתה במחלה. מאיה החליטה שהיא תלחם. לא תכנע בקלות למחלה. את המילה-מושג "יאוש״ לא הכירה, זה לא היה בהכרתה או בדרכה ועם עקשנות זו - נצחה פעמים רבות והפתיעה את הרופאים הבכירים ביותר, כי מאיה לא נכנעת!
זכורה לי תמונה אחת (מיני רבות רבות) בה נסענו לאחר חודשיים וחצי של שהייה במיטה, להתיעצות בעיו-כרם. לקח אותנו לשם רופאה של מאיה - ד״ר אקר. חיכינו בכניסה לבית החולים עד שהוא מחנה את מכוניתו. תוך שאנו מטיילים, מאיה מבקשת לרדת לרצפה וללכת. אנחנו פוחדים - היא חלשה ולא צעדה צעד אחד מזה זמן רב, אך מאיה בשלה. יורדת לרצפה, מושיטה יד לתמיכה ו...צועדת. צועדת וצוחקת. עוד אנחנו הולכים - נכנס ד״ר אקר ורואה את מאיה צועדת. הוא התכופף, פישק ידיו לצדדים ומאיה צועדת ישר אל תוך זרועותיו. גם לד״ר אקר הנרגש לא עמדו רגשותיו והוא נשק לה בחום. נקשרתי מאד למאיה ונדמה כי נסיעותי הרבות לירושלים היו בגלל געגועי אליה (ולא רק בתוקף תפקידי...). כך קרה לרבים שהכירוה.
מאיה - אמשיך ואתגעגע אליך. פינה חמה שמורה לך בלבי.
נעמי גורן