יולן (ציפורה) רייכלינגר

 

נולדה בהונגריה  25.07.1900

  עלתה לארץ   1958

נטמנה בגבע   24.05.1975

י"ד סיוון תשל"ה

על אמא

 

אמא נולדה בשנת 1900 למשפחת סוחרים אמידים בעיירה בדרום הונגריה שרוב תושביה למרבה הפלא היו ממוצא סלובקי שהגרו לשם כ־100 שנה לפני כן. במשפחה היו שבעה אחים ואחיות שחלקם נספו בשואה וחלקם חיים במקום עד היום הזה. בבית דיברו הונגרית אבל ידעו גרמנית וגם דיברו את שפת התו­שבים — סלובקית.

אחר נשואיה עברה אמא לעיירת הולדתו של אבא באזור אחר של הונגריה שכל תושביה היו הונגרים והיהודים בה היו מתבוללים. לאמא היה די קשה להת­רגל לסביבה החדשה ואני זוכר שכמה פעמים בשנה היינו נוסעים לסבא וסבתא, לדודים ולדודות, שבאותם הימים עוד כולם היו מקובצים בעיר הולדתם. בבית שמרנו על חגי ישראל. בערבי שבתות וחגים הלכנו לבית־הכנסת, אבל על כשרות כבר הפסקנו לשמור. בפרוץ מלחמת העולם השניה, גוייס אבא לתקופות ארוכות לשרות עבודה לצבא הונגריה, כפי שהיה מקובל לגבי הגברים היהודיים. אני שהייתי בן יחיד נשארתי עם אמא שהתפרנסה ממלאכת־יד וקצת מה­עזרה של משפחתו הענפה של אבא שהיתה ברובה במקום.

ב־1944 כאשר שולחו כל היהודים מהונגריה, (להו­ציא את עיר הבירה, בודפשט), אנחנו הוגלינו לאוסט­ריה ושם עברה עלינו השנה האחרונה של המלחמה, כשנשים, זקנים וילדים עוסקים בפינוי הריסות המל­חמה ובעבודות שונות. אמא וכמה נשים מבוגרות עסקו במלאכת־יד עבור המשגיחים הגרמניים והיו פטורות מעבודה אחרת.

בתום המלחמה חזרנו להונגריה, אחרי שנודע לנו שאבא נספה (במחנה דכאו כנראה), התחלנו לקבץ את רכושנו שהיה מוסתר אצל שכנים, איכרים הונגרים ידידי המשפחה. אני בהשפעת גורמים שונים הצטרפתי לתנועת נוער ציונית וב־1949 בגיל 16 הודעתי לאמא שאני עולה לישראל. אמא שהציונות היתה זרה לה וכל שנותיה חייתה בין הונגרים ויהודים מתבוללים, לא ניסתה לעכב אותי מלעלות לארץ. היא ביקשה רק שאעשה הכל שתוכל במהרה להצטרף אלי. תשע שנים חיכתה אמא לעליה, בשנים האלה למרות קשריה החז­קים עם סבתא ואחיותיה לא חזרה לגור איתם, נשארה עם משפחת אבא וציפתה לרגע שתוכל להצטרף אלי.

ב־1958 כשניתנה לה האפשרות, לא היססה לרגע לעזוב משפחה גדולה, ביניהם אמה הישישה, עקרה מסביבה מוכרת לה והפליגה לבד אל הבלתי נודע. בארץ נתקלה בקושי של השפה ולמרות שלמדה הרבה מלים בעברית והבינה קצת מהנאמר לה, פחדה לדבר בעברית פן לא תדבר נכון ולא יבינוה.

במקום הקשר עם חברי המקום עמדה בקשר מכתבים קבוע עם קרובים בארץ ובחוץ־לארץ. במכתבים האלה (שהיו מוכרים בגבע בגלל הבולים היפים שהיתה מזמינה בשביל הנכדים וגם חילקה מהם הרבה לחב­רים) היתה מספרת למשפחה הקרובה והרחוקה על כל הנעשה בארץ ובמשק והיתה מקבלת אינפורמציה מה­נעשה אצלם. במיוחד היו הקשרים חזקים עם שתי אחיותיה שנשארו לגור בעיירת הולדתה גם לאחר מות סבתא. אתם היתה בקשר מכתבים שבועי והיו מספרים במכתבים פרטי פרטים על חייהם היום-יומיים.

אמא סבלה ממחלות שונות כבר הרבה שנים ולמדה לחיות עם מחלותיה, ביקרה אצל רופאי המקום באופן סדיר ומילאה בקפדנות את הוראותיהם. השתדלה מאוד לשרת את עצמה בכל ועד החודשים האחרונים הצלי­חה בזה. זכרונה היה טוב וזכרה תאריכי יום הולדת וימי נשואים של עשרות רבות מבני משפחתנו. הייתי מביא לה גלויות צבעוניות מנוף הארץ והיתה שולחת איחולים לכל בני המשפחה, לרוב הצליחה לחשב את תנועת הדואר כך שהאיחולים יגיעו ליום המדוייק של המאורע.

ב־10 למאי חשה ברע, בגלל חוסר רופא במקום לקחתיה מיד לבית החולים, שם קיבלו אותה לאישפוז. כעבור יומיים בעת הבדיקות קיבלה שטף דם במוח. 12 יום שכבה מחוסרת הכרה ונאבקה על חייה. ב־24 לחודש בשעה 12.30 נפטרה.

ת.נ.צ.ב.ה.

 

אמנון