ליום השלושים

כתבה לאה'לה

סטלה - אדם, אישה, אם מסורה, חברה ושכנה טובה. הלכת מאתנו - נגאלת מיסורייך. "היה כבר כל כך טוב והכל הפך לכל-כך רע" קראת במר לבך בפעמים המעטות ששמענוך מתלוננת.

סטלה - חדרך היה חדר פתוח לצאת ולבוא מתי שנחוץ בלי שנקבע מראש, לקבל את שחסר ולהחזיר בפעם אחרת כשיהיה.

לשלוח אחד לשני מאכלים שעלו יפה, משהו פיקנטי, מטעם מיוחד, מתכוני עוגות ועוד ועוד...

דרך חלון חדרה נראית סטלה תמיד עסוקה וטורחת, והתוצאות ראינו...

אשת ספר, קראה וספרה הרבה. גם בפוליטיקה הבינה. בביקורינו המשותפים בחדר של יהודית, עם ערב, כל שיחה שהתחילה נסתיימה בעניני פוליטיקה. הן מדברות - אני מקשיבה ולומדת.

צנועה בדרישותיה - מצאה לה עיסוקים כלבבה ולא ראיתיה אף פעם משתעממת. בקשה היתה לה שבה רצתה בכל מאודה - שתהיה משפחתה מלוכדת ואוהבת.

בימים הקשים שעברו עליה, עוד לפני שנים, היתה תמיד אופטימיסטית ועודדה אותנו. כשהייתי נכנסת אליה לעת ערב והיא עייפה וכואבת במיטתה - היתה מעירה - אין דבר, מחר יהיה בסדר ואקום לעבוד. כל כך הקפידה על כך, לא להכנע, לא להשאר במיטה. מאין היה לה הכוח הזה?

סטלה, הנה החורף חולף, יגיע האביב ואחריו הקיץ החם. שוב נתפרש על הדשא שלנו, נשתה כוס קפה ספונטנית ונשוחח שיחות של חולין עד שיחשיך... מאד תחסרי לנו סטלה בנוף של "יפה-נוף".

לאה גטריידה