אבא
כתבה מירה'לה
לא קלים היו חיי המשפחה של אבא. רק החל לבנות את קנו והנה נחתה מהלומת מחלתה של אמא. הוא נקרע בין הרצון להיות איתה ולסעוד אותה בכאבה ויסוריה לבין הבית והצורך להיות איתי. במכתביו אנו מוצאים הד לאותו מאבק פנימי שהשפיע על כל חייו. מסוגר ומופנם מאד היה לגבי אותה תקופה, מעולם לא דיבר עליה, אבל אני חושבת שהיא השפיעה על כך שלא בנה את חיי המשפחה שלו מחדש. קצר היה הקשר ביו אבא ואמא, אבל היה זה לנצח. מילדותי זכורות לי שבתות ארוכות אותן בלינו יחד בטיולים לגלבוע, או משחקים על השיפוע, אולם חדר המשפחה לא זכור לי כבית בו בילינו יחד.
ימי עבודה ארוכים ארוכים עד חושך ואני מבלה איתו את הערבים ליד האורווה כשהיה סדרן עבודה, או במדגרה בבדיקת ביצים עד שהגיעה השעה ללכת לישון, בשנים שעבד בלול. מעולם לא ויתר לעצמו בעניני עבודה משום שלי לא היה עם מי להיות בחדר.
ארוכות היו לגביו השנים שבהן הייתי בצבא ובשנת שרות בעין-גדי. רבים היו געגועיו, ביחוד שבאותם זמנים הייתי מגיעה לעתים מאד רחוקות הביתה, אבל אף פעם לא ניסה להשפיע על החלטתי האם לחזור הביתה או להשאר בעין-גדי. להיפך, שותף היה להתלהבותי מהקמת ישוב חדש במקום כה מבודד וליוה בעצות ובהערכה כל שלב בהתפתחות הישוב.
רק משחזרנו הביתה ונולדו הנכדים, התחילו בשבילו חיי המשפחה האמיתיים. את כל מה שלא הספיק לחוות בצעירותו, חווה עם הנכרים. לא היה יום בחייהם שלא היה אתם. כל מאורע, כל מסיבה, כל בילוי שותף היה להם. עקב אחרי לימודיהם וחינוכם ולא נבהל גם מהטפת מוסר כשהיה צורך. השקיע בנכדים את כל אהבתו ותבונת כפיו על- מנת ליצור צעצועים, מתקנים וכד'. מעולם לא ביקש מאתנו משהו לעצמו. תמיד רק שאל מה עוד יוכל לעשות למעננו. שבועות מעטים לפני ההתקף, בערב חנוכה, נסע עד באר שבע על מנת להביא לרותי ולמשפחתה חנוכיית קרמיקה מעשה ידיו, שלא נמצאה דרך אחרת להעבירה אליהם וחשוב היה לו לתת להם שי זה. גם בימיו האחרונים, בהיותו בבית החולים, בערב חנוכה, כשהבאתי חנוכיה להדלקת גרות, ספרתי לו שחנוכה היום ורותי תבוא עם גלעד - אורו עיניו למחשבה שיוכל לתת להם דמי-חנוכה, ואכן היתה זו מתנתו האחרונה לכל נכדיו ניניו שכל-כך אהב.
סגירותו הפנימית גרמה לכך שכמעט ולא דבר על עברו ועל חייו בעיירה. רק משהחלו הילדים לעשות בשנת בר-מצוה עבודת שורשים, שמענו קצת ספורים וגם הם מאד בצמצום. בין הספורים רבים היו על ידיעת העברית עוד בעיירה, על שליטתו בכתיבה תמה ועל כך שיכול היה לעזור לאביו בכתיבת תעודות ובקשות עבור בני העיירה שלא ידעו כתוב. חשוב היה לו מאד כתב היד הנאה והכתיב הנכון. ומאז ילדותי בדק תמיד שלא אביישו בשטח זה. באחד ממכתביו אלי לצבא, אני מוצאת קטע שלם על הזדעזעותו מכך שהבת שלו כתבה שגיאות כתיב.
למרות שלימודיו הפורמליים היו קצרים ולא סדירים עקב השבושים שגרמה מלחמת העולם הראשונה, העריך מאד את ההשכלה וכאב לו מאד לשמוע את העברית המשובשת של רבים מהחברים והילדים. הערותיו בנושא זה לא תמיד נעמו לאנשים והיו אפילו כאלה שאמרו לי שהם מפחדים לפצות פה בנוכחותו. אבל הוא טען שלא יתכן שמי שגומר בית ספר תיכון לא ידע את שפתו כהלכה. ראה בשפה חלק בלתי נפרד מהתחדשות העם בארץ והחשיבה מאד. בכלל שאף כל חייו להשלים את שלא הספיק בילדותו, ללמוד בכל חוג אפשרי ולא להחמיץ כל הזדמנות. חוגים בבית ובמועצה, בתקליטים ובטלביזיה. בעיקר משכו אותו שפות והשקיע הרבה בלימוד ערבית, אנגלית וצרפתית. אהב את הארץ בכל מאודו. בצעירותו כמעט ולא טייל משום שאז היו עסוקים בעבודה כדבריו. רק משנתבגר והוקל הלחץ בעבודה והוא כבר בשנות ה-60 לחייו, התחיל לטייל ולהגיע לכל פינה שרק אפשר. הרבה להשתתף בטיולי המדור לידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית וטפס על כל הר ברחבי הארץ וסיני מאז מלחמת ששת הימים, שפתחה אופקים נרחבים לאוהבי הנוף והארץ. בהיותו בן 75 נעלב משום שסרבו לשתפו בטיול רגלי של שמונה ימים להר סרבל שבסיני. מכל טיול חזר מוקסם מהנופים שנפרשו לעיניו, מהארץ המתפתחת ומהמדריכים הצעירים שופעי הידע. למרות שלרוב היה הקשיש בין המשתתפים, יצר יחסי קרבה ורעות עם רבים מהצעירים בעיקר חברי משקים צעירים שאהבו לשבת בחברתו בערב ליד המדורה ולשמוע את סיפוריו על ארץ ישראל של פעם. עם רבים מהם שמר קשר שנים רבות.
חייו בארץ היו כולם מסכת של עבודה ומעש מאז ימי ג'נין ורמלה, דרך ירושלים ומוצא לגבע בה עבד קרוב לששים שנה. עליתו לארץ ביום ב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור, היתה בשבילו סמלית. תמיד כשהגיע תאריך זה טרח לציין שזהו יום עליתו לארץ. באשר התגשמות הציונות היתה לו לדרך חיים. העבודה העצמית, ההתקיימות מיגיע כפיים היו לגביו ערך עליון, תורת חיים, ותנאי לקיום המדינה שהיתה משאת נפשו בגולה. הטיף תמיד לעבודה עצמית ועברית ואמר שבלי זה לא תיכון עצמאותנו.
ההתקף שפקד אותו לפני שלוש שנים, שבו אבד את היכולת לעבוד וליצור, שבר את רוחו ולא מצא טעם בחיים שבהם לא יכול הוא לעבוד וליצור ונזקק לאחרים. אבא, שאהב כל-כך לסייע לאחרים, כאב את ימיו הארוכים והמתמשכים ללא תלונה והשתדל עד יומו האחרון לא להכביד ולא להיות לנטל. ארכו לו הימים וגאולה בשבילו היה היום בו עצם את עיניו לנצח. בשנים הקשות האלו הערכנו כולנו, ואני בטוחה שגם אבא, למרות שלא דיבר על כך, את האפשרות שלו להיות בבית, בין בני המשפחה ובטפולם המסור של צוות בית סביון. היתה זו קרן אור בתקופה קשה ועל כך תודתנו.
מתנתו האחרונה לנכדים היא מופת חייו - חיי עבודה, התקיימות מיגיע כפיים, שאיפה עזה לתרום לכלל ולעזור לזולת, אהבה עזה לארץ ולגבע, עם חררה גדולה לדמות המקום ולדור הבנים הגדל כאן, שידעו לשמור על היצירה המיוחדת הזו של הארץ ושל גבע הבית בתוכה. מי יתן וידעו לנצור את זכרו ואת מורשתו, והיה זה שכרו בכל עמלו.
ינעמו לך רגבי אדמתה הטובה של גבע שאהבת כל כך. יהי זכרך עמנו תמיד.
מירה׳לה גיל