רות רוטברט

 כתב יעקב רז

היחיד הדגול, מקומו בתוך החברה, וערכו בעיצוב פני החברה - הרי בפרפורי ההגשמה גדולה גם כאן הצפייה ליחיד הדגול, ליחיד אשר חננו הגורל ביתר בהירות הרצון ותחושת העתיד, ביתר יכולת העשיה.

ובפקעת זו בחיינו - ה ח ב ר ה , מקומה בקבוצה וגילויה העצמי הפעיל, בפקעת זו מקופלים מרבית מאוויינו החברתיים, מרבית מאוויינו, אם בגלוי ואם בכמוס, כי מרבית שטחי החיים היא מקיפה.

ולכן גדולה כאן הצפיה ליחיד, אשר יפרוץ את שגרת הדורות, יפרוץ את החומה מבחוץ ומבפנים, יסמן את השביל ויצעד את הצעדים הראשונים, יגלה את היכולת להתחיל, אשר לרוב היא מעבר להכרת הדברים והרצון הטוב.

והצפייה, הצפייה היא אשר לוותה מראשית את פגישת חבורתנו עם רות.

גם המעט שהגיע אלינו מעברה וגם מראה הפנים הראשון הם שקבעו בנו את ההרגשה כי אכן שבולת, שבולת מלאה וכבדה נוספת לאלומתנו הקטנה.

דמותה - הראש הגדול והכפוף, כאילו תחת משא כבד, הכתפיים הרחבות בנין גופה המוצק והשרשי, קווי פניה הגדולים והכהים, כובד הראש והרצינות שפעו מיישותה, ומאידך הצחוק הטוב והרחב, הרוך בקולה והליכותיה, לבבו יסוד הנשי. כל הצרוף הזה כאילו אמר: לא ברק חיצוני, לא שטח - אלא יסוד קור ויכולת. כל הצרוף הבלתי מצוי כל כך כבש והבטיח.

היא לא היתה איש הבטוי המלולי. בטויה הבהיר, המושלם היה במעשה ידיה בכושר הארגון המעשי. אולם זכורות לנו אותן השיחות בקבוצה, בהן שתפה את עצמה. בקשב ובצפיה בלתי מצויה נשמעו דבריה, אשר התגלגלו בקושי, כאבנים כבדות.

רצינות וכובד המשקל גם של תביעתה וגם של הערכתה הרחיקו מאליו כל אפשרות של קלות ראש ובדיחות הדעת, השגורה פה ושם גם בתוכנו בדיון הנוגע בחברה עבודת החברה. היא ידעה גם בדבורה המנומנם להשרות את רוח האחריות וכובד ראש ודרך ארץ ההולמים את הפרק החיוני הזה. ובכמה חרדה וצפייה מאוחדת לכל חבורה לחלקיה היתה מלווה כל כניסה שלה לעבודה חדשה, לתפקיד חדש. ולא בכדי, היא היתה חקלאית מובהקת. מופלא, כיצד רכשה בת ישראל זו, אשר מעודה (בת אמידים היתה) לא הורגלה לא לעבודה ולא לחקלאות, כיצד קנתה לה את החושים לעבודה חקלאית מדורות. השתלטותה על העבודה לכל גלויה, הן בזריזות והן שלימות הבצוע והן בארגון היו מפליאות. ובכל - חותם העצמיות - לא שגרה, לא חקוי. וזכורה לנו, לאלה שעבדו אתה יחד ואופיינית היא לגביה עובדה זו: היא המושלמת כל כך בכל עבודה מקצועית, היא היתה נמשכת דוקא אחרי העבודות הפשוטות, הקשות, שלא כרגיל כל כך בתוכנו. עשוב והשמדת יבלית היו העבודות האהובות עליה ביותר! ביחוד השמדת היבלית. לה היתה מתמסרת בהתמדה מיוחדת. זכורה לנו דמותה, כשהיא לבדה ימים על ימים היתה משתקעת בעבודה משעממת זו, כפופה ומרוכזת חופרת באדמה ועוקבת אחרי היבלית, וקשה היה להפנות אותה לעבודה אחרת בתביעה ואף לא בלגלוג. הכרת ערך והתמסרות כזו לעבודות החקלאיות הקשות והפשוטות הללו אשר ערכן כה רב בחקלאות - הרבים הם בינינו אשר יכולים להתברך בתחושה חקלאית אמיתית כזו?

אולם גם בכל עבודה אחרת, כאשר מחלתה וגם נפתולי חיי הקבוצה טלטלוה לעבודות בית - הרי בכל מקום גלתה אותו חותם של עצמיות ויכולת, כך היתה עבודתה במטבח סדורים וסדרים ורוח של העפלה וחשיבות נכנסה אתה לאטמוספירה של עבודת בית מדכאת זו, ועוד יותר כניסתה לבית הספר, כל הרוך והמסירות של אשה, בצירוף מחשבה תכליתית ומחושבת ויכולת הבצוע בתנופה ובהיקף, התגלו בחדשים המעטים של שהותה עם הילדים, עד אשר נתקה אותv מחלתה גם מזה.

באופן חריף היתה בה הכמיהה לשלמות, לשלמות בעיצוב חייה ופועל כפיה. לא יכלה לסבול על ידה כל דבר לא מושלם, ועד לקטנות. כל כלי פגום או שבור למחצה היתה תיכף מוציאה מהשמוש. וכמה טרגיות היתה בהתנהגותה בזמן מחלתה. היא אשר ידעה להביט ישר ובהכרה בהירה בעיני הצפוי לה, היא השתמטה מפגישה עם אנשים חברים בזמן מחלתה וחולשתה ולא עוד, גם עם ילדתה אהובתה נמנעה להפגש במדה מרובה. היא בושה להראות שבורה ורצוצה. "מעודי לא סבלתי על ידי כלים שבורים והנה אני עכשיו ..."

לא מרובות השנים אשר היתה רות אתנו. הן שנה וחצי האחרונות היו רפודות יסורי גסיסה איומים ואיך לדעת, אילו זכינו והיתה רות אתנו, עד היכן היתה מגיעה. באיזו מדה היתה הצפיה של החבורה לקראתה מוצאת את תיקונה. ברור, ככל אופן,שחייה אתנו היו מהווים, בלי ספק מקור של חויות עמוקות ורבות ערך בנצחון כמו בכשלון. מקור של התעלות החבורה עד לידי עמידה אקטיבית על ידי עצם מאוויי חיינו וסבוכי פתרונן, מקור של ברכה.

ולעת תום השנה, בהתיחדנו עם זכרה של רות, איני יכול מבלי להוריד גם דמעה זו; אין אדם עשוי להשלים גם עם הקצב הטבעי של לבלוב  וכמישה, אין אדם חי עשוי להשלים עם החדלון. אך אולי, אולי יש משהו מהשלמה בחתימת המעגל. יש אולי משהו מהשלמה גם בצליל העמוק והנוגה של פרי בשל בנשרו מן העץ, "ויאסף אל עמיו שבע ימים״.

אולם מה טעם בניתוק פתיל חיי אדם בטרם חי את עצמו עד תומו, בטרם גילה את הניתן בו על ידי הטבע עצמו? מה טעם בשבירת הכלי בעודו מלא צמאון החיים וצמאון עשיה? מה הטעם, בכל המשחק האכזרי הזה? מה טעם?

יעקב ריז'יק