על סבא ״ביז-ביז״

מתוך מכתבו של נחמן לנכד רותם

 

אשר לשאלתך על הסבא־רבא, ובכן, הוא היה אביו של סבא יעקב, אבי־המשפחה שלנו בגבע (הסבא של אביך, יוני) וכמובן של כל שאר האחים והאחיות. שמו היה צבי, (ועל שמו קראנו לצביקי) וביידיש קראו לו: הרשל, וברוסית: גרישה - כולם פירושם: ״צבי״.

הוא בא לגבע עם אשתו שפרה בשנת 1924, שנת הולדתי. איתם באו אחדים מילדיהם, ואחרים (4 במספר) נשארו ברוסיה כי נתפסו לרעיונות המהפכה (קומוניזם, תיקון החברה, סילוק הצאר, צדק שוויון ושאר רעיונות טובים ויפים) ורצו להיות חלק פעיל באותו עולם חדש שעומד לקום.

הסבא עצמו אכן חי עם משפחתו בכפר ששמו לובני, באוקראינה, שם ניהל את עסקיו של בעל אחוזה חקלאית, גוי כמובן, ובעיקר את תחנת הקמח שלו. הוא נבחר לתפקיד הזה כי היה מוכר כאדם ישר ואמין ביותר, שמבין איך לנהל את טחנת-הקמח, להסתדר עם האיכרים וכדומה. קודם לעבודתו זו, ניסה כיהודים רבים באותו זמן, את מזלו בקנדה. שהה שם זמן קצר, התגרש מאשתו הראשונה ושב לאוקראינה. ילדים טרם היו לו אז. בשובו לאוקראינה נשא לאישה את שפרה, אם־ילדיו, שאתה חיו כל חייהם, שם בחו״ל, וכאן בארץ, בגבע.

 

סבא צבי היה כמובן שומר־מסורת, מתפלל, מקפיד על כשרות בבית וכר, אבל לא היה קיצוני ולא קנאי. התקרב מאוד לרעיון הציוני ובביתם היו עיתונים ציונים, ספרים בעברית, והסבא התעניין ואהד את הרעיון הציוני ואת השיבה לא״י. באותו כפר, המשפחה הייתה בודדה כיהודית, אבל יחסיה עם הגויים היו טובים ותקינים כל הזמן. אפילו בתקופות של אי-שקט, פרעות של כל מיני כנופיות - לא פסק בעל האחוזה מלהגן על המשפחה היהודית הבודדה הזו.

 

בבית - שרר אורח־חיים נוח. הילדים למדו, כמובן, ב״חדר״ יהודי, ואחר-כך שלחו את הבוגר שבהם, סבא יעקב, לעיר הגדולה חארקוב, ללמוד שם בגימנסיה רוסית שאותה סיים בהצלחה ושם התקרב עוד יותר לרעיון הציוני ולמחשבה על יציאת־רוסיה. סבא צבי וסבתא שפרה דאגו ליצור בבית אוירה יהודית-ציונית, חגגו מועדים לאומיים־ יהודים, קראו בספרות עברית בת־התקופה, סיפרו מסיפורי־המקרא וארץ-ישראל וחיו את שאלות העם היהודי ברוח זו, וכך חנכו את ילדיהם.

עוד לפני ״המהפכה״, שהייתה ב 1917 ולפני נפילת משטר הצאר כבר יצאו אחדים מבני המשפחה לארץ־ישראל, סבא יעקב והדודה נחמה. אבל הסבא צבי והסבתא שפרה המתינו ורק ב־1924 עלו ארצה עם 3 מילדיהם והשאר (3) נשארו שם, למדו ונתפסו חזק לפעילות במשטר הקומוניסטי. הסבא צבי והסבתא בבואם ארצה (1924) - באו ישר לגבע, שהייתה אז בת  3, ישוב קטנטן, בעמק המרוחק והמנותק! מהרגע הראשון נרתמו גם לעבודה. לעבוד ולתת את חלקם כשאר החברים! הסבא -כמחסנאי במחסן־התבואות והמזון והסבתא במחלבה, שם יצרה גבינות וחמאה מחלב הרפת הקטנה בגבע.

שנים לא מעטות היו הסבא והסבתא ה״זקנים״ היחידים בגבע. רק יותר מאוחר החלו לבא עוד הורים של חברים. גם הם חיו ועבדו בגבע בעבודות שונות. הסבא צבי, שהיה יהודי קטן-קומה, בעל-זקן, תמיד נקי וחוסך בדיבור, נחשב מן ההתחלה ועד לפטירתו, בגיל 84, לראש ה״זקנים״. מקום ישיבתו בחדר-האוכל היה תמיד בראש השולחן, ולא היו מערערים על כך. ראו בו כולם את הראשון והראש וכך התייחסו אליו. מעולם לא נכנס בריב עם אנשים אף על פי שהיה ער למתרחש. סבא היה קורא עיתונים, התמצא במה שקורה בעולם והייתה לו דעה בעניינים אף שלא אהב להיכנס לויכוחים ולמחלוקות. מדי בוקר היה מתפלל ומדי שבת היה לובש בגדים חגיגיים. מעניין שיהודי זה היה אוהב לבא בשבתות למגרש הכדורגל, להתבונן במשחקים שעל המגרש. הוא היה נוהג לעמוד על הקו בשולי המגרש, וללוות את המשחק בתנועות גוף שהיו מעוררות צחוק וצהלה בקהל. תאר לך, יהודי חובש כובע, בעל זקן, לא-גבוה, מלווה בעניין כזה את משחקי הכדורגל!

בעבודה במחסן התבואות היה דייקן, נקי ומסודר לעילא. היה יודע כמה שקי תערובת להכין לכל רפת ואורווה, כמה תירס לגרוס במגרסה, והיכן להניח כל סחורה תוך שהוא רושם הכל על דיוקו. לא סבל שגרעיני חיטה או שעורה מתפזרים על האדמה והיה מקפיד לאסוף אותם במטאטא ואומר:״ זו לא קמצנות! זהו חסכון! זה פרי-עבודה ואסור לבזבז!״

את הכינוי ״ביז־ביז״ לא נהגו לומר בקול רם ומעולם לא העז מישהו לכנות אותו כך בפניו. את זה המציא מישהו מהילדים שהיה שומע את הסבא בעת תפילה, ומלמולו המילים: ״בזז.. בזז״ וכו׳ - נשמעו לו כמו: ביזז-ביזזז... - כמו שבארץ קראו המרוקאים לאשכנזים: ״ווזווזים״ כיון שהמילה ״ווס״ (למה) באידיש, נשמעה להם:״ווז-ווז״.. זהו פירוש הכינוי המשונה הזה.

באהבה רבה ממרחק סבא נחמן וסבתא נירקה.