בית חם
כתב דוד שטנר
את אנשל הכרתי לראשונה כשבאתי לגבע, לפני יותר מ-25 שנים. אז היו החדרים קטנים ומשפחות וילדים לרוב התגוררו בהם.
בפעם הראשונה הגעתי לחדר מלווה ע"י צביקה. מצאתי יהודי מבוגר שהעיף בי מבט קצר ומיד הכניס אותי לחוג המשפחה. משפחת רכס היתה כבר "למודת ילדי חוץ" כך שהעניין החדש לגביהם לא נראה חריג כל עיקר.
כבר בימים הראשונים הצטייר אנשל בעיני כקפדן לרכוש הכלל והפרט, לסדר ולנקיון ומעל לכל לשמירה על מה שנראה בעיניו כ״כבודה של גבע". כל מה שנראה לו פוגם ב"הלכות הקבוצה" זכה לתגובה ואף לתגובה חריפה מפי אנשל. כך לגבי דברים ששמע בע״פ - קל וחומר כשקרא בכתב בעתונות התנועתית והכללית. מכאן למדתי על יחסו הקנאי לקבוצה, לאנשיה, למפעליה ולדרכה. דברים שנראו לו ככשלון וכסטיה כלשהי, כמעידה ברשות הרבים - גונו ללא אפליה מי העושה ומה מעמדו.
ביתם של אנשל ומרים הצטיין בחום שקרן לכל באיו: לאורחים הרבים שפקדוהו, לבני המשפחה המאומצים והטבעיים. כל זאת בשיחת רעים שתובלה בכיבוד צנוע במנהג הימים. כל מי שבא, הוכנס למשפחה והוקנתה לו הרגשת שייכות למשפחה ולגבע.
שנים ארוכות פקדו ופוקדים את הבית ילדים, חניכים, אולפניסטים כאלה שהיו שנים ארוכות בגבע וכאלה ששהו בגבעה זמן קצר בלבד. לכולם שמורה פינה חמה בגבע בזכות משפחת רכס ואנשל בראשה.
ברבות השנים הביא כ״א מבני המשפחה בת זוג לגבע - מפגש ליל שבת החיה מחדש וביתר שאת את מוסד המשפחה הרחבה. כמה אורו פניו של אנשל, אפילו בימי מחלתו הקשים, עם כל הגה, דיבור והליכה שברירית של נכדיו לא היה קץ לשמחתו ולהתענינותו בדרכי נכדיו. רצונו היה לראותם יוצאים מסודרים לחיים.
בשנה האחרונה כבדה מחלתו עליו. ראינו אותו בשעות קשות וקשות מאד. אנשל מיעט להתלונן בפומבי על כאביו. לשאלה "מה נשמע?" ענה בחצי חיוך "יהיה טוב" ושאר תשובות ממין זה. ידענו שהדבר מסובך וקשה.
כל מאמצי הצוות הרפואי במקום וכן הרופאים בתל-השומר לעזור לו, זכו להכרת תודה אמיתית מצידו. אולם לא הקלו על יסוריו, שהיו למעלה מכח סבל האדם.
ת.נ.צ.ב.ה.