אבא

כל ימיך נלחמת.

ביום חמישי בבוקר באתי אליך לביה״ח. בחוץ רוח סערה וגשם ואתה במיטה נאבק, נלחם, מנסה לנשום. מהחזה שלך עלה רעש של ים, מים וגלים. הושטת לי יד, האבר היחיד שיכולת להזיז, ואמרת - עוד מעט, עוד קצת, הכל ייגמר.

צדקת. נגמר הסבל, נגמר הצער, הגעת למה שייחלת לו כל כך הרבה זמן, הגעת למוות.

ועכשיו נשארתי עם הזכרונות.

ילדה קטנה ואבא גדול, כל הזמן מגונן, שומר, דואג, חונק מרוב שמירה, לא נותן הזדמנות להסתדר לבד.

בכתות הראשונות, יצאת לטיולים יחד אתי, לשמור, להיות קרוב. אח"כ בכל יציאה מהבית ידעתי, שכשאחזור, אתה תחכה בשער או למטה, בכביש הראשי.

רציתי שתהיה כמו כולם. היה קשה לשמוע את הסיפורים שסיפרת וידעת לספר אותם כ״כ מענין. לא פעם חשבתי: איך יכול להיות שכל זה היה? איך יכול הבן אדם לצאת מהגהינום ולספר ולספר, להמשיך לחיות ולעבוד ולשיר?

תמיד שרת כשעבדת, היה לך קול נעים וכ"כ יפה. הייתי יושבת ומקשיבה ומסתכלת, איך ציירת את ה״גזרה״, גזרת ותפרת בבטחון ובמהירות ויצאה עבודה כל כך יפה ומדוייקת.

על אמא שמרת כמו על אוצר. כשהיינו קטנים, אמא היתה מאד חולה וזכתה לטיפול מסור, כשאתה רוחץ, מאכיל, משקה ומסדר. תמיד שמרת שלא "נרכב" על אמא, כי תמיד הסכימה לכל מה שביקשנו.

אמא הבריאה ואתם כל הזמן יחד - עובדים בגינה, יוצאים לגיוסים, בבית עושים הכל יחד וגם אופים עוגות יחד, כאילו האחד לא קיים בלי השני, רק ביחד נעשים הדברים.

בשנים האחרונות נחלשת וכשנזכרת בדברים שקרו לך, לא פעם, ישבת ובכית ואני יחד איתך, וסיפרת דברים שלא סיפרת לפני כן ואמרת שעוד מעט לא תחיה יותר ואני לא האמנתי, ואמרתי לך, שאני לא רוצה לשמוע ואם תרצה, תחיה עוד הרבה שנים.

אבל אתה לא רצית לחיות. ולנו נותרו רק הזכרונות.

יהי זכרך ברוך.

צפורה בן-צבי