אמא – קורות חיים

כתבה ציפורה

 

אמא נולדה בשנת  1915 להורים חקלאים באלכסנדרובסקויה - לא רחוק מבארות הנפט בוידיונובסק שברוסיה.

היו לה עשרה אחים גדולים ממנה והיא היתה בת הזקונים. תמיד סיפרה כמה אמא שלה שמחה שסוף סוף נולדה לה בת. כשהיתה בת שלש מתו הוריה ושבעה מאחיה ממגיפת הטיפוס ומרעב ששררו שם.

אמא נשארה יחידה. שלושת אחיה הגדולים נלחמו במהפכה הרוסית ובמלחמת העולם הראשונה. אמא גדלה אצל אנשים שונים עד גיל 8. כשהיתה בת 8 חזר האח הגדול שלה ולקח אותה לביתו ואשתו טיפלה באמא. הסיפורים של אמא על הגיסה דמו מאד לסיפורים הקלאסיים על האם החורגת.

בגיל 9 החלה אמא ללמוד בביה״ס. אמא היתה גדולה מהילדים בכתה א' והתביישה ללמוד אתם. אמא גמרה שבע כיתות ובגיל 17 התחתנה, וכעבור כמה שנים נולד לה בן.

נדמה היה לאמא שהגיעה אל השלווה ואז פרצה מלחמת העולם השניה והיא נותקה מבעלה ועברה עם הבן בפינוי האזרחים לאורל, ליד סיביר. מזג האויר היה קשה מאד ובחורף הגיע הקור ל-450 מתחת לאפס. היו הרבה שלגים ורוחות ואנשים סבלו מרעב גדול. בשנת 1943 פגשה אמא באורל את אבא. האהבה פרחה והם נישאו.

 בשנת 1946 פתחה רוסיה את שעריה למשך שלושה חדשים ואיפשרה לאנשים שאינם אזרחי רוסיה שהגיעו בזמן המלחמה לצאת מרוסיה. אבא החליט שעולים לארץ ישראל. אמא היתה כבר בהריון מתקדם והסכימה לנסיעה, ורצתה לקחת גם את בנה, שהיה כבר בן ארבע. אביו של הילד התחנן שתשאיר לו את הילד, ואמא חשבה שהיא תחזור לקחת את הילד לאחר שתסתדר, וכמו-כן, דאגה כיצד תוכל לשמור על הילד בזמן הלידה וכשיהיה לה תינוק? לכן השאירה את בנה הבכור ברוסיה וכל השנים סבלה מכך ו"אכלה״ את עצמה.

אבא ואמא יצאו ברכבת משא וכאשר הגיעו לגבול הרוסי בברסטליטובסק נתקפה אמא בצירי לידה. הרכבת נעצרה ואמא ילדה אותי, בעזרתו של אבא.

זו היתה רכבת פליטים - אנשים מטופלים בילדים וחסרי סבלנות, ובתנאים נוראים אלה - ילדה. לאחר 5 שעות המשיכה הרכבת בדרכה, והנדודים החלו, והתחנות במחנות פליטים. ממחנה הפליטים באוסטריה, שבו שהינו כ־7 חדשים, עברנו למחנה הפליטים בגרמניה באייכשטט למשך שנתיים. שם נולדה חנה. גרנו בדירת חדר עם זוג ניצולים מאושוויץ, שלהם היו 2 ילדים בני שנתיים וחצי שנה. אבא עבד במשטרה היהודית מטעם הג'וינט. אחרי שנתיים באייכשטט יצאנו לצרפת והפלגנו באניה "עצמאות", שיצאה מנמל מרסיי.

הגענו בחורף 1949 לבית עולים בזכרון יעקב וגרנו באהל. לאבא היו שני חברים טובים מהעיירה בפולין, שבאו לשכנע אותו ואת אמא לעבור לקיבוץ. אמא השתכנעה שכדאי ללכת לקיבוץ וכך הגענו לגבע. בגבע היה לה קשה מאד להסתגל לעובדה שהילדים נמצאים בבתי- הילדים וישנים שם, וגם לשעות העבודה הרבות והקשות ולתנאים הקשים.

אמא ידעה רק רוסית והיהדות היתה זרה לה ורחוקה ממנה ובגיל 34 היתה צריכה להתרגל לחיים שלא הכירה והיו רחוקים וזרים לה. בכוחות על-אנושיים עמדה בקשיים. תמיד היתה מספרת איך היתה רצה בלילות לראות איך אנחנו ישנים.

כשהייתי בת 9, שמתי לב בפעם הראשונה, שאמא מקפידה על הלבוש ושמה אודם. אמא באה ליום ההולדת שלי בבית-הילדים נעולה בנעלי עקב ירוקות, שלא נראו אז בקיבוץ, ושמה שפתון אדום ולבשה שמלה יפה. אז התביישתי שאמא לא נראית כמו כולם.

כשהיינו קטנות, אמא היתה חולה מאד. היא עברה שישה ניתוחים קשים, שלושה מהם בעין אחת, ואבא תמיד טיפל בה ובנו במסירות ובצורה יוצאת מהכלל.כשאמא הבריאה והתחזקה, היה תמיד בבית ילד חוץ או ילדה. תמיד היה לאמא זמן, כח ורצון לטפל בעוד ילדים.

בשנת 59 החליטה אמא שהיא מוכרחה להתגייר. יום-יום היתה הולכת ללמוד את ״התורה״ אצל סבתא יבזורי, עליה השלום. ולבסוף בא יום הגיור, כמה שמחה ביום הזה, באיזו שמחה התגיירה. בשבילי, בתור ילדה, זה היה עלבון קשה, כי גם אותנו, הבנות, ראו כלא יהודיות ונדרשנו לטבילה מסויימת.התפלאתי על אמא שכל-כך ברצון עשתה מה שהרבנית הורתה לה.

אמא תמיד דאגה ודאגה. תמיד רצתה לעזור. אף פעם לא חשבה על עצמה. את הבית שלנו אני זוכרת בתור בית חם, שוקק אורחים, תמיד החברים שלא אמא ואבא מימי הנדודים באירופה, אותם חברים נחשבו לבני משפחה, במקום המשפחה שחסרה. כאשר חנה ואני התחתנו, היתה אמא ברקיע השביעי על שזכתה לחתן בנות. וכשנולדו הנכדים: יעל, דני ועידן, רצתה לטפל בהם ושכנעה אותנו בכל הזדמנות להשאיר לה את הילדים ולנוח קצת. תמיד חשבה איך לעזור. בשנים האחרונות הקדישה עצמה לטיפול באבא. באיזו מסירות טיפלה בו, כפי שרק היא ידעה.

בזמן האחרון היתה נתקפת בשעולים. אנחנו והיא לא ייחסנו לכך חשיבות, עד שהשעולים לוו בקוצר נשימה ואז התפנתה ללכת לבדיקה. והבדיקה הביאה לגלוי מזעזע. הוקצבו לחייה חדשים ספורים. הרופאים הינחו אותנו ליידע את אמא את אמא רק במה שהיא מתענינת ושואלת ולעודד כמה שיותר. אמא לא שאלה הרבה שאלות. היתה לה אמונה ברופאים שיעשו הכל לטובתה וקיבלה הכל ברוח טובה. עמדה בגבורה בטיפולים הכימיים.

מעולם לא התאוננה ועדייו המשיכה לדאוג לאבא ולטפל בו. לאט לאט הסתגלה לעובדה שכוחותיה הפיזיים עוזבים אותה ונעשתה מאד מוגבלת. קיבלה קלנוע, החלה לנסוע בו ולהסיע את אבא. סרגה בבית סביון בקצב מטורף, כאילו ידעה שאין לה עוד הרבה זמן, ורצתה להספיק כמה שיותר. תמיד היתה לבושה בטוב טעם. גם כשרזתה עד ללא הכר, דאגה להתאמת הבגדים למידותיה החדשות. ביום שישי היתה מופיעה בחדר האוכל מקושטת ומטופחת, כאילו דבר לא השתנה.

מאיפה שאבה את הרצון והכח לחיות? 

ופתאום בא הסוף. למזלנו נמשך הסבל הגדול רק שלושה ימים ואמא נגאלה מיסוריה הקשים - והותירה אחריה חלל גדול.

יהי זכרה ברוך

 

צפורה בן-צבי