פרידה
אמא
לפני חודש בדיוק חגגנו במועדון את יום הולדתך ה-104. רק מעטים יחידי סגולה זוכים להגיע לגיל מופלג זה. יש היסטוריונים המכנים את המאה העשרים "המאה הקצרה" שראשיתה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וסיומה עם פירוק ברית המועצות ב-1991. אם כך הדבר משתרעים חייך על מאה קצרה שלמה ועוד 30 שנה.
נולדת לפני 104 שנים, כאן בארץ, בראשון לציון, כבת בכורה לסבא יוסף וסבתא חסיה, חלוצי העליה השניה. זכית לגדול בארץ ישראל של תחילת המאה ולהיות עדה במו עינייך ושותפה בגופך ורוחך למהפכה הציונית, לבניית הארץ ולהקמת המדינה המתגשמת ומתממשת במהלך אותה "המאה הקצרה" האיומה והמופלאה, ממש במקביל לסיפור ילדותך, נעורייך ובחרותך.
הבית של סבתא וסבא היה בית חלוצי מיוחד במינו. בית שגם בתקופות של מחסור וקשיים עצומים שידר והנחיל אופטימיות ואמונה בדרך, והיווה בית חם, פתוח ומקום מפלט ומקלט גם לחברים בודדים.
תמיד אהבתי לשבת לידך ולשמוע זכרונות שאת מעלה מילדותך הרחוקה.
הסיפור על התינוקת מרים בת ה-9 חודשים שחלתה בדלקת מעיים וההורים הצעירים שלוקחים אותה על הידיים ברגל לאורך שפת הים מראשון לציון ליפו בדרך שורצת עריקים תורכיים אל הרופא הגרמני שקבע "אל תדאגו - אם היא לא מתה עד עכשיו, היא תחיה" ואפילו לא תיאר לעצמו עד כמה צדק.
הסיפור המרגש על מרים בת השש, שכבר יש לה שתי אחיות קטנות הדסה ורות, היוצאות לרחוב בנווה צדק לבושות לבן יחד עם אמא חסיה לחגיגות האחד במאי 1921, וקריאות "פרעות פרעות" מאלצות אותן למהר הביתה, אליו נכנס אחרי זמן קצר סבא יוסף, חייל משוחרר מהגדוד העברי, עם כמה חברים חמושים ברובים, וכבר יודעים לספר על רצח העולים ביפו ועל רצח הסופר י.ח. ברנר.
אנחנו גאים בך אמא על שזכית לקחת חלק כתלמידה וחניכה בניסוי חינוכי ייחודי ומרתק הוא "בית החינוך לילדי העובדים" בת"א. מוסד שהיה לו משקל משמעותי בעיצוב עולמך ודרכך כמחנכת וכאדם.
אני מאד גאה בך ואפילו מקנא בך שזכית להשתתף ב 1942, יחד עם אחיך בן עמי ז"ל, במסע הנועז והחלוצי של סמינר הנוער העובד למצדה בראשות שמריה גוטמן ובגילוי וחשיפה של שביל הנחש.
חלק נכבד מחייך הקדשת לחינוך- כמורה צעירה בעמק הירדן וכמורה ומנהלת בית הספר בגבע ובעיקר כמורה ומחנכת של נערי עליית הנוער שלחינוכם וקליטתם התמסרת בכל מאודך וראית בכך ייעוד ועבודת קודש ממש. רבים מחניכייך אלה שגם הם כבר סבים לנכדים עוד שמרו איתך על קשר עשרות בשנים.
אנחנו גאים בך אמא על שהקמת את הארכיון בגבע, ארכיון לתפארת המשמש עד היום כארכיון קיבוצי לדוגמא.
בגבע פגשת חלוץ צעיר, אבא אנשל ויחד הקמתם את משפחת רכס שלנו והבאתם לעולם אותנו, צביקה, דרור ודינה. יחד עם אבא נתתם לנו בית חם ואוהב והקניתם לנו את אהבת הארץ הספר והדעת ולימדתם אותנו בשטח ממש את חשיבותם וערכם של בית ומשפחה.
כבר אמרנו, מעטים מגיעים לגיל כל כך מופלג. מי כמוך יודעת שהזקנה אינה תענוג. בגידת העיניים כבדות השמיעה ותעתועי הזכרון היקשו והעיקו על שנותייך האחרונות וגם הפרידה מאחיותייך הקטנות והאהובות הדסה ורות ומאחיך בן עמי ובת דודתך פרידה הכאיבו לא מעט.
משפחתנו המורחבת כוללת היום 11 נכדים ו-23 נינות ונינים והשלשלת לא רק שלא נותקה אלא חיה נושמת וגדלה. יחד איתך, כאבנו את אובדנו בטרם עת של צביקה שלנו בנך, בכורך ואחינו הגדול.
עד ימייך האחרונים נתת לנו את התחושה כי שלומו ומצבו של כל אחד מילדייך, נכדייך ונינייך ושל אחייך ה"קטנים" וצאצאיהם יקרים וחשובים לך מכל.
אני רוצה להודות בשמי ובשם כל משפחתנו לעובדי בית סביון ולאנשי מערכת הבריאות בגבע על הטיפול המסור והנאמן שהעניקו לך.
אמא יקרה, תם המסע, אנחנו גאים בך ואוהבים אותך וכבר מתגעגעים.
דרור