תודה בערוב יום

אני מבקש לומר תודה למרים רכס על שנים של הכנסה לביתה להיות כבן המשפחה. ביום הראשון שלי בגבע, ניגש אלי בכתה ילד שחום עור, ואמר לי תוך שהוא מרים ידו ופותח אצבעותיו: "שמע! אני צביקה ובאתי לקחת אותך אלינו הביתה. אנחנו האפוטרופסים שלך". זכורה לי אותה הליכה לשיכון ותיקים, היישר לבית הדרומי בחדר הדרומי, שם ניצבה מרים וחיכתה לי, בעוד אנשיל היה בגינה עם מטפחת למצחו. המשלחת הקטנה שלנו שיצאה מהכתה בבית אתקין, הגיעה בשלום ליעדה. מפה התחיל האימוץ שלי במשפחת רכס.

לא הייתי ילד חוץ ראשון בביתם, היו לא מעטים כאלו לפני, כי מרים, שהייתה מורה בכיתות בית הספר בגבע, חשבה (כך אמרה לי פעם) שזה נכון לאמץ ילד שבא מחוץ לקבוצה. היא עשתה זאת בלב שלם, ודאגה שגם בני ביתה ינהגו כך. פשוט חשתי כל השנים את היחס הטוב שנבע מרצון. נראה שבזכותה בעיקר, הם אמצו את ילדיי החוץ מתוך הכרה ולא מהכרח.

קשה למצוא בית ציוני יותר מבית אנשיל ומרים - הביוגרפיה שלה שמתחילה בבית של אנשים שהם ובניהם נאחזו בידיהם באזורי ארץ ישראל, שהתרבות העברית היא השלטת היחידה בבית, שספרי הילדים שלהם נבחרו בקפידה ולכל אחד מהם היה מסר אנושי-יהודי- תרבותי, והם קראו בהם. בבית זה היה מותר לומר את שמו של משורר אחד, ביאליק. מרים רכס ישבה על ברכיו ושמעה אותו וקראה בשיריו וציטטה אותם. אני חושב שהוא היה המצפן התרבותי הבלעדי שלה. הייתה חלוקה בבית זה - אנשיל איש פרגמטי ביסודו, היה אחראי על המתמטיקה והמקצועות הריאליים לענפיהם, ובכל השאר, בכל מה שקשור לחיי הרוח, מרים הייתה הכוהנת הגדולה. כשם שהתמסרה להוראה, כך התמסרה לבני ביתה. היא חלקה בנדיבות את הידע העצום שאספה כל חייה עם כל בני ביתה, כולל עם ילד החוץ שבא מירושלים. עם כל חיי הצניעות שבו חיו בימים ההם היא דאגה שהבית יהיה מטופח וימצא בו גם משהו מתוק לערבו של יום.

מרים דאגה תמיד שארגיש בטוב. היא הייתה מתחקרת אותי לפרטי פרטים איך הרגשתי בכתה, ואם קשה לי למסוק זיתים, ואחר כך אם אסיף תפוחי האדמה מתנהל כמו שצריך, והייתה שואלת איך נראים לי חיי בית הספר בגבע, ומה דעתי על המדריכים שלנו. היא תמיד שאלה אם היא יכולה לעזור. הבנתי שהיא רוצה למקם אותי במקום טוב ושארגיש כמו בבית. למשל נוצר מצב בו במשך כשנתיים ערכתי את העיתון הכי נפוץ בחברת הילדים, "הד הגבעה" שמו. מרים הייתה מרוצה מאד מכך, ואמרה לי ש"התערֵית בגבע" ... זכורה לי פעם נוספת, במוצאי שבת כלשהי, כשאמרה כי שמעה "שהבקעת שער בכדורגל" והוסיפה "ואני מרוצה". כשאמרתי לה: "אה... הכנסתי גול", הבנתי מיד שטעיתי. גם משחק כדורגל קשוח כפוף לחוקי העברית הנוקשים יותר ממנו.

הורי באו מעת לעת לגבע וזכו לאירוח של משפחת רכס בביתם. הם באו בתחבורה ציבורית, כל פעם אחד ההורים. אבא היה מבקר בביתם, שותה תה, משוחח אתם על עניינים חשובים והולך אחר כך לישון בחדרי שבבית החדיש מרובה הסדקים. לפני בואו לשם, מרים הייתה עושה מבעוד יום "סיור מקדים", מחליפה סדין שראה ימים טובים בסדין נקי, בודקת את החדר ואת השירותים שבחוץ, מעירה ומנחה לשפר, ורק אז מאשרת לי להמשיך במעשיי. אמא שלי קיימה ביקורים קצרים יותר, ובסופם חשה לעין חרוד, ביתה משכבר. שני הורי וכן אחיותיי,  עמדו בקשרים יפים עם אנשיל ומרים, קשרים שנמשכו שנים רבות.

גם כשבגרנו ונישאנו והבאנו ילדים לעולם, מרים התעניינה תמיד לשלומם ולחינוכם. אף בשנותיה המאוחרות היא הסתייעה ברקפת כדי להוציא לאור את ספר זיכרונותיה. מרים ציינה בסיפוק שרקפת מדקדקת מאד בעברית, ורקפת נהנתה לשמוע סיפורי עברה של מרים.

כעת, כשהמסך ירד על חייה, זו העת לתודה נוספת למרים ולאנשיל ולבניהם, על שפתחו את ביתם ואת ליבם לי ולילדי החוץ האחרים שקדמו לי.   

דוד שטנר