עינת אהובה
לפני שנים רבות כשהלכתי בשבילי הקיבוץ ראיתי נערה קטנה וביישנית פוסעת לעברי. כשהתקרבתי, ראיתי חיוך גדול. "חיוך כזה זה לא רגיל", הרהרתי בליבי, "בטח משהו מיוחד". והימים חולפים, ולצד החיוך גיליתי צחוק מתגלגל, ומאחורי כל אלה לב גדול שפועם בחוזקה ומפעים את כל הסובב לו, וידעתי שזכינו. עינת יקרה, כשאני מנסה לחשוב איך דברים קורים בעולם ולמה בצורה מסוימת, אני קצת מתבלבל,כי הרי ברור ששכר בעולם הזה, הוא לא תמיד תוצאה של פרי עמלנו ומה שאנחנו, ושיש חשבונות אחרים שלעולם לא נבין אותם. אבל אני ממקום של אמונה כל כך בטוח שהנוכחות שלך בחיינו, לה זכינו באהבה, זיכתה לא רק אותנו, אלא בעיקר אותך. ויופייך המדהים ממשיך להקרין בעולם גבוה יותר, וכנראה ששם נחוץ יותר. אני רוצה להיפרד בשם כולנו בהרבה אהבה ולהזכיר לך למרות שאת כבר יודעת שפרידות הן עניין זמני בלבד.
אליעזר
פרידה מעינת / אבא
כבר עברה שנה מאז שנפרדנו ממך והשארת אותנו המומים וכואבים.
איך זה שבמאה העשרים ואחת עדיין לא מצליחים להתמודד עם מחלות ממאירות??
היינו איתך ברגעייך האחרונים, ודמותך המיוסרת ונשימתך הקשה נשארו אצלי בזכרון.
תמיד היית אופטימית. שוחחת עמנו בטלפון ואנחנו שמענו את צחוקך המתגלגל ונתת לנו הרגשה מעודדת. באנו להיות אתך, ויצאנו ממך מחוזקים, למרות שידענו כי מצבך מחמיר והולך ושום שיפור לא נראה. תמיד דאגת לילדים. תדעי לך, שהם בוגרים, חמודים, מטופלים ונאהבים. גם לנו דאגת בזמן הנסיעות לירושלים ולמצפה שלם.