עם פטירתה של בבה
(קטעי זיכרון על בבה וברוך)
כתב נחמן
הסתלקותה של בבה עקרה מנוף מקומנו דמות מיוחדת. לכאורה ־ הייתה בבה מהלכת בצדי דרכים, לא נושאת דברים קבל־עם, לא ממלאת תפקידים בחברה, ולא מרכזת בידה או נושאת על כתפיה אחריות ציבורית כלשהי. אדם לעצמה ולמשפחתה הייתה בבה. כאילו - בכך, בסביבתה הקרובה התמצה כל עולמה, אבל זו רק טעות אופטית. שקידתה של בבה על מלאכתה כתופרת הייתה בגבע שם דבר. בבה הייתה קריינית ספרים מסורה, מבקרת הייתה הרבה בספריה, מחזירה ולוקחת ספרים ובין לבין היינו מחליפים רשמים על מה שקראה ומה שכדאי לקרוא. ידעה לחדור לתוך תוכו של המסופר, הדמויות והעלילה, האירועים ומוסר-ההשכל שיש להפיק מכל אלה.
דומה שהקריאה העשירה את נפשה והעניקה לה מרחב ותוכן. ידעה להתפעל מספר וידעה גם לבקר בחריפות ספר שלא נשא חן בעיניה מסיבות שונות. בעיקר דחתה ספרים שלא הייתה בהם, לדעתה, אמת פנימית, כאלה שדאגו בעיקר ״ליצור רושם״, את אלה שנאה! לפני שנים אחדות בעת שהייתי עורך ״צעדות״ מסביב לגבע, במצוות-הבריאות היה הקור בחורף מציק ומפריע. נגשתי אל בבה וסיפרתי לה על־כך, היא העיפה בי מבט שהייתה בו מעין מדידת המידות והממדים והשיבה: ״בסדר, אתפור לך משהו טוב״. ואכן, תוך יום־יומיים מצאתי בתא הבגדים שלי מלבוש נחמד, תפור בדיוק לפי המידות הנכונות, כולל כיסוי־ראש וסגירת צווארון מתאימה כנגד הקור. ביקשתי להודות לה על המהירות ועל טיב הבגד. בבה חייכה והפטירה: ״תשמע, קראתי פעם אצל טולסטוי, בפתיחה ל״אנה קרנינה״, דומני, כי אדם צריך לא לשכוח את מי שעשה לו טובה, ולא לזכור למי הוא עצמו עשה טובה״.
הביטוי הזה - אינו נותן להישכח ובבה חייתה אותו כנראה כהנחיית-קבע לחייה. בעת טיול ״בעקבות ראשונים״ ליד אוהל ״השומר הצעיר״ בביתניה עילית סיפרה לי על ימי לימודיה כנערה בתל-אביב הקטנה. נדהמתי מן הזיכרון הנהדר שלה ומהבנת החינוך של אז. היא פרטה והשוותה שיטות חינוך שונות, של בית-החינוך לילדי־העובדים: של ה״מוסד״ של השוה״צ, ואחרים.
את בבה וברוך רגילים היינו, בגבע, לפגוש כשהם הולכים תמיד ביחד. ידה שלובה בידו והיא כנשענת עליו ובו בזמן גם שואבת ממנו כוחות, אולי בטחון, אולי שקט פנימי. הייתה תמיד זו התמונה, אליה התרגלנו, תמיד ביחד, קשורים, נשענים זו על זה נתמכים הדדית. לכן מוזר היה לראות בשנים האחרונות את בבה צועדת לבדה בשבילי גבע, במסלולים קבועים: בית-עבודה-חדר-אוכל וחוזר חלילה.
ההיכרות עם ברוך הייתה אחרת. מאז בואם לגבע מגזר. ברוך, שלמרות מגבלותיו הגופניות השונות עבד במסירות מיוחדת שנים רבות בגינות־נוי, יחד עם יורם יבדל״א. עבודתו במעדר, כשהוא מניף במרץ את המעדר, תמיד מעדר! מנכש עשבים שוטים, מנקה שטחים, מסלק את המיותר, מזיע ממאמץ גדול ודומה כאלו מעל לכוחותיו הוא טורח. אבל תמיד, היה מוסיף ומניף בכוח את המעדר,מנקה, ומסלק את המיותר. לא פעם ראיתיו בשעת בוקר מוקדמת צועד לו במדרכה לעבודה.
מדי פעם היה גוהר, אוסף משולי המדרכה איזו פיסת-ניר, קופסא מושלכת או בקבוק זרוק. זו הייתה דרכו תמיד, לנקות, לסדר, שתהיה הרגשת-בית, ו״כך נוהגים בבית״ היה אומר ועיניו הכחולות, היפות היו מחייכות ומבריקות.
פעם הזמנתי את ברוך לחוג קשישים שלנו ״בין ערביים״, לספר מקורותיו בגזר, על ״יומה של גזר״. והוא סיפר וסיפר על המערכה הנוראה ההיא, ועל השבי הירדני, ועל השחרור והחזרה הביתה. זה היה מרתק, על אף הקושי של ברוך לדבר בפומבי. סיפורים רבים ומעניינים שמעתי מברוך בלילות שכיבה במארבים מפני מסתננים בסביבותיה של גבע, על עלייתו ארצה, התייתמותו, פרקי שפיה, גזר ועוד. משפחת רופא, תמיד ביחד, למרות התפזורת של מקומות מגורי הבנות כיום, עם גלגולי החיים ונסיבותיהם. אבל דומה שליכודם הפנימי, כמצוות ההורים וכמופת חייהם מוסיפים ומנחים את דרכם ואורחותיהם. יהא זכרם של בבה וברוך שמור בתוכנו! הולכי־תמים ופועלי-צדק.
נחמן