חנה'לה שלנו – איננה
כרעם ביום בהיר, נפלה עלינו ההודעה על אובדנה של חנה'לה שנעלמה לנו, בפתאומיות נוראה.
חנה'לה, בשר מבשרנו, נקרעה מתוכנו, ואנו - נשארנו יתומים, המומים וכואבים.
אני, אנחנו וכל העשרות הרבות של האנשים שדרכה נגעה בהם, ידה הטובה וליבה הרחום, הפתוח לכל. כולה יצירה, פעילות, עשיה ודאגה לכל הסובב אותה.
בילדותנו, כמה צחקנו אתה, כל הצגותיה, בדיחותיה, חיקוייה, היו מקור לשעשוע ושמחה. ידעה להיות חברה טובה, נאמנה, חרוצה ושמחה. חנה'לה זריזה בעבודתה אם זה בבציר, תמיד לפני כולנו בראש השורה, ואם זה בעישוב או דילול בגן-הירק.
ואחר-כך בבגרותה - מגויסת לבית-האריזה, באריזת האשכוליות. איך קינאנו בה, שבחרו בה, ביכולתה, בזריזותה ובחריצותה.
אחרי גמר ביה"ס הלכה חנה'לה ללמוד הוראה. לימדה כמה שנים ואת תלמידיה, ביניהם ילדים מכפר-יחזקאל, ידעה לקשור אליה ולתת להם הרגשת בית.
כשעזבה חנה'לה את גבע, עם נישואיה ליוסיקו - לא ניתק הקשר אף פעם. בכל שמחה, בכל אירוע היתה נוכחת, היתה קשורה באלף נימים לגבע ולוותה אותנו, את השמחות והעצב בכל נפשה ומאודה. תמיד אפשר היה לשוחח איתה, להרים טלפון ולהתייעץ על כל דבר בחיינו. הלב ממאן להאמין שהיא איננה. איך נלקחה מאתנו בעוד כוחותיה עמה. מלאת יצירה, תוכניות לעתיד, מסירות לאנשים סביבה ולמשפחתה. מלאה בטחון בעצמה וביכולתה. לא נפסיק להתגעגע, אין ניחומים למשפחתה הנהדרת, רק להגיד להם - חזקו ואמצו, זו בודאי היתה משאלתה האחרונה.
רוחלה רז