חנה'לה  שלי

1.9  – ט"ו אלול – נעלמה בים.

30.9 – ט"ו תשרי – שלושים להעלמות.

י"ד תשרי – ערב סוכות – יום הולדת – 74.

זה קרה, זה קורה לנו עכשיו - בזמן אמת. אני מרגישה שאנו בתוך ההתרחשות – שוקעים ומוקפים בלי יכולת להתרחק.

ביום ד' ט"ו  אלול - 1 לספטמבר ירדה חנה'לה לשחות בים טאבה ולא חזרה. נעלמה... הים בלע אותה ושומר אותה בחיקו.

ועכשיו אנחנו כבר בסוכות - ט"ו תשרי - 30 בספטמבר – שלושים לארוע.

בחיים הרגילים ה"שלושים" הוא יום זכרון, יום הקמת מצבה, דברי זכרון ודמעות וכאילו מסתיים פרק, קמים ומשתדלים להביט קדימה.

אך, מה לעשות ואנו בשלושים ואין סוף ואין גמר... ואין אפשרות וכח להביט ולמשוך קדימה ?

ועוד תאריך מציינים בימים אלה – בערב סוכות, י"ד תשרי, מלאו לחנה'לה 74 שנים.

מתנת יום הולדת – מי נתן למי? ניתנה לחנה'לה? אולי חנה'לה נתנה לנו? מי יודע? ואיך נדע זאת?

חנה'לה אף פעם לא "עזבה" ממש את גבע. נכון, בנתה ביתה בכפר אז"ר, גידלה ילדיה, בנתה חיים חברתיים מסועפים סביב עבודת הוראה וניהול בית-ספר, הכרויות רבות ושונות ברבדים רבים של פעילויות התנדבותיות ותרבותיות, לימודים, השתלמויות והתעניינות בנושאים שונים – אך, את הקשר לגבע – ביתה, שום דבר לא החליש ועמעם.  חגים, שמחות, אסונות וכאבים, קשר לחברים, לתלמידיה לשעבר וכמובן למחזור ה' – אין סייגים.  גבע – כאן הבית ואין לו תחליף.

לאחרונה בקשה ונרשמה להיקבר בבית הקברות בגבע. לאדמה הזו היא שייכת ואין לנתק את הקשר. ומה עכשיו?

ואין סוף ואין גמר... ומאין נשאב כח למשוך הלאה?

                                                                 רותה