בנצי רון
כתב זאב קליין
בנצי הוא הרביעי מבני כתתנו שהלך לעולמו.
בתחילה מוישל'ה אברהמסון, אחריו גדעון הלוי, אמנון ידיו ועכשיו - בנצי.
בנצי היה...
קשה לכתוב בלשון עבר על אדם שהלכת לידו למעלה מ-40 שנה, שאתה רגיל לראותו, לברכו, להחליף מלה טובה ־ מדי יום.
אני זוכר את בנצי כילד. ילד טוב ירושלים: נקי, מסודר, מחייך תמיד. ילד שגדל במשפחה טובה וחמה. אמא אראלה: יידישע מאמע אמיתית, ואבא נערץ - לובקה, חיל בבריגדה, שחקן כדורגל מעולה, מודל לחיקוי. לובקה קרא תמיד לבנצי ״הבכור״. היה יפה לראות את היחסים היפים בין האב ובנו מילדות ועד מותו של בנצי.
בנצי – אחי הבכור
הבכור - כך היה אבא מכנה אותו.
היה בינינו הבדל גדול בשנים ובעצם הכרותי הקרובה עם בנצי החלה רק לאחר שחרורי מן הצבא.
אמא היתה מספרת לי קוריוזים מילדותנו, איך בנצי היה מחכה לי שאחזור הביתה כל יום ששי עם ה״חבילה״ ואיר הייתי נותן לו זאת ללא מחאה...
בנצי היה זה שהכניס אותי לשיר בגבעטרון ועזר לי בשנותי הראשונות בגבע אחרי הצבא להתאקלם ולהרגיש בבית.
אהבנו לשבת שעות ולשוחח על הא ועל דא, ובנצי שזכר כל פרט, היה מספר לי "אגדות" וסיפורים מהווי העמק ומסיפורים ששמע או חווה. על כוס קפה היינו "מקטרים" ודנים בדברים חשובים או פחות חשובים. לפעמים התפקידים היו מתחלפים ואני הייתי צריך לדאוג ולנהוג כמו האח הבכור - לנחם, לייעץ ולעזור. אך מצאתי תמיד אצל בנצי אוזן-קשבת, אפילו שלא היה יכול לעזור. בנצי הלך בפתאומיות, לי הוא חסר ויחסר כל יום, כל שעה.
יהי זכרו ברוך.
קובי רון