בנצי רון

כתב זאב קליין

 

בנצי הוא הרביעי מבני כתתנו שהלך לעולמו.

בתחילה מוישל'ה אברהמסון, אחריו גדעון הלוי, אמנון ידיו ועכשיו - בנצי.

בנצי היה...

קשה לכתוב בלשון עבר על אדם שהלכת לידו למעלה מ-40 שנה, שאתה רגיל לראותו, לברכו, להחליף מלה טובה ־ מדי יום.

אני זוכר את בנצי כילד. ילד טוב ירושלים: נקי, מסודר, מחייך תמיד. ילד שגדל במשפחה טובה וחמה. אמא אראלה: יידישע מאמע אמיתית, ואבא נערץ - לובקה, חיל בבריגדה, שחקן כדורגל מעולה, מודל לחיקוי. לובקה קרא תמיד לבנצי ״הבכור״. היה יפה לראות את היחסים היפים בין האב ובנו מילדות ועד מותו של בנצי.

כשהיינו בכתה ה', עשו מבחני בד לילדי ביה״ס לאיזה סרט. בנצי נבחר להיות שחקן ראשי בסרט זה. כשאנחנו בהינו בתקרה בכתה, הוא נסע בכל הארץ והצטלם. מאחת הנסיעות חזר עם חפץ חדש ונפלא: עט גלובוס. זהו העט הכדורי הראשון שנראה בביה״ס, ואולי בגבע.

תקופה זו השאירה על בנצי חותם עמוק. הוא לא התפאר, לא התנשא, אבל במשך שנים שמענו מפיו את המשפט: "כשאני הייתי עם המסריטים..." גם תקופת ההתבגרות עשתה עם בנצי חסד, בזמן שרוב הנערים נעשים מחוספסים חסרי מנוחה, תוקפנים, גדל בנצי לנער יפה, מסודר, בעל שקט פנימי. הוא ידע שלא יוכל להצטיין בלימודים, ולא היו לו אמביציות בשטח זה. אך הוא פיתח את תכונותיו הטובות, שלא חסרו,

בנצי היה פעיל בקשרים בחטיבת הגוער. בני, ובעיקר בנות המשקים האחרים הכירוהו, והוא הכיר רבים. הוא היה מאד מוזיקלי ורקדן מעולה. ומעל לכל - ג'נטלמן מלידה.

הנה מקרה פעוט, אך אפייני, מלפני 35 שנה שנחרט בזכרוני: היתה מסיבת ריקודים. אילנה קייצקי לבשה חולצה לבנה יפה עם הרבה כפתורים מאחור, אך רובם נפתחו. היא לא הרגישה בדבר, וחבורת הגבר­ברים עמדה בפינה וגיחכה. בנצי נגש אל אילנה, הזמין אותה לרקוד, ותוך כדי ריקוד, בטבעיות שלא הביכה אותה ולא אותו, כיפתר לה את כל הכפתורים. אנחנו גיחכנו, אבל ידענו שכך נוהג ג'נטלמן, וכך נהג תמיד בנצי.

כשאנחנו עסקנו בכדורסל, בחוגי סיירות ושאר פעילות גופנית - בנצי לא השתתף. הוא לא התענין בספורט, פרם לספורט אחד - כדורגל. זה היה כשהיינו בכתה י' כמדומני, כשבנצי לבש לראשונה את מדי נבחרת הבוגרים של גבע. בנצי חסון, מסודר, גרביים עד הברכיים, חולצה בתוך המכנסיים, בק – מגן, כשבחוד ההתקפה הדריבליסט מס' 1 - לובקה. איזו גאוה! איזו שמחה!

כשהתגייסנו לצה״ל ערב מבצע סיני, תקופת פעולות התגמול 1956, תשעה מבני הכתה הלכו לצנחנים. גם כאן בחר לו בנצי מסלול שונה: הוא הלך לשריון, והצליח שם בצורה מפתיעה. הוא הלך מהר מאד לקורס קצינים (יחד עם מי שהתפרסם אחר-כך כאלוף ינוש בן-גל) והיה הקצין הראשון בכתתנו. זו היתה אחת הפסגות בחייו, ועד ימיו האחרונים יכולת לשמוע מפיו את הפסוק: "כשאני הייתי בקורם קצינים..״  אחרי הצבא חזר בלי לבטים לביתו ומשפחתו. בדרך הפשוטה השלוה, בלי בעיות השתלב בגבעטרון ושר בלהקה שנים רבות. שנים מספר אחרי השחרור היה בנצי אחראי לגרעין נח״ל שהלך אח״כ להשלים את קבוץ צרעה. בנצי היה יורד למחנה הנח״ל ומבלה שם שעות רבות. אחרי זמן קצר לא היה צריך כבר לרדת למחנה, כי אחת הנח״לאיות התמירות המכונה משום מה "פיצקלה" היתה עולה אליו. נערה זו היא - אמירה רון, אמירה ובנצי התחתנו ובנו ביתם בגבע. בית שדמה בהרבה לבית ההורים, היה יפה לראות את בנצי ואמירה יושבים על הדשא לפני ביתם מוקפים ארבעת ילדיהם, או יורדים לפנות ערב שלובי זרוע בכביש. באחת משיחותינו האחרונות, אמר לי: ״הלואי והיו לי כבר נכדים״. - "מה יש למהר״, אמרתי לו, "כל דבר בעתו", אך עתו הגיעה בטרם עת והצער עמוק.

אני מדמה את מסלול חייו של בנצי כספינה זו השטה במורד זרם החיים. ספינה נקיה, מסודרת, שטה בהתמדה, אט-אט במורד, כל הזמן קרוב לגדה, מתרחקת מהזרם הגועש, מתרחקת מסלעים ומערבולות, לא מתחככת ולא חוסמת דרכה של אף ספינה אחרת. מעלה מטען, מעלה, כבידה, כבידה, ולפתע שוקעת ונעלמת.

אך לנו, חבריו, נדמה שרק נשוט קצת במורד הזרם, מעבר לעיקול הנהר ונראהו שוב. יושב על הדשא בחיק משפחתו. על הספסל של לובקה ואראלה. בבוקר השכם, באור ראשון, כשהעפעפיים נדבקים, נראהו מחייך ומקדים שלום ליד תחנת הדלק כשהוא מצחצח איזה אופל. או סתם נפגש בפינת מדרכה נברך זה את זה בחיוך, במילה טובה. אך זה כבר לא יקרה והצער עמוק.

זאב קליין   מחזור ח'