ברוך רופא
כתבה צלילה
גוף כבד, דווה, הכולא את האדם בכבלים, פנים חרוצות קמטים, שפעמים קרובות מאד ננסך עליהן חיוך ועיניים תכולות, מזהירות, הבורקות בטוב־לב ובסקרנות אינסופית, עיניים שהן ראי לנפש המסתתרת וחלון פתוח אל היופי של הטבע והנוי ואל בני האדם.
כך נראה לי ברוך בשנותו האחרונות, עת שהה בבית - סביון והתמודד בעוז ובנחישות באסורים בהם כבלה אותו מחלתו ואף זכה במאבקו זה לנצחונות לא קטנים, לפליאתם הרבה של אנשי המקצוע.
ברוך החל את חייו ביולי 1919, בעיר אודסה, תינוק- תאום, פג, המושם ליד התנור בקופסה מרופדת צמר ע"מ לשמור את חייו.
הלידה המוקדמת ותנאי החיים והרפואה של אותם ימים, השאירו בו נכות שמנעה ממנו בעתיד לבצע בידיו פעולות עדינות, כולל כתיבה.
המשפחה - אב, אם, ברוך ואחותו - החליטה לעלות לא"י כאשר מלאו לברוך 3 שנים. בני משפחה שהקדימו כבר לעלות והיו בארץ, שלחו להם את האישורים הנדרשים. בספינה שהפליגה ארצה, חלתה האחות בטיפוס וגם האב נדבק ממנה; התעכבו בקושטא שבתורכיה, שם נפטר האב. האם עלתה עם הילדים לישראל וישבה בת״א, כשהיא מפרנסת את עצמה ויתומיה בעבודת תפירה. הילדים שהו מרבית הזמן עם סבתם.
ברוך למד בבי״ס לבנים בת״א ואח״כ נשלח לב ן-שמו. אופן הטיפול בילדים בבן-שמן לא נשא חן בעיני האם והיא השיבה אותו הביתה. מאוחר יותר נשלח ברוך לשפיה. שפיה היה מוסד חינוכי ליתומים, שנתמך ע״י אירגון "הדסה". המוסד החינוכי בשפיה היה ידוע ברמתו הלימודית חינוכית, במסירות הרבה של המורים והמטפלים לחניכיהם - מסירות שהולידה קשרים ארוכי שנים בין הילדים שבגרו ובינם לבין המורים ומשפחותיהם.
בשפיה נפגש ברוך עם אנשים נוספים, שבהמשך הגיעו לגבע (ציפקה ומאירקה).
בשפיה התגבש גרעין של צעירים, שהיה מיועד להתישבות. הגרעין נשלח להכשרה לגניגר ולדגניה וישב בחדרה ב"גבעת-בוסל" במשך 6 שנים, עד שהקים את קבוצת גזר.
בתקופה זו הכיר ברוך את בבה והשניים נישאו בבית הוריה של בבה בת״א.
עופרה, בתם הבכורה של בבה וברוך, נולדה בתקופת ההכשרה בחדרה.
הגרעין עלה להתישבות בגזר ב-1946.
ברוך עבד בגזר בעבודות שונות, אך מלחמת השחרור, שפרצה ב-48' קטעה את מהלך הביסוס של הגרעין. הירדנים כבשו את קבוץ גזר לאחר מלחמה קשה, שהפילה הרבה חללים בין המגינים. הנשים והילדים פונו עוד קודם לכן מהישוב.
ברוך ומספר חברים נפלו בשבי הירדני ושהו בשבי כ-0ו חודשים, יחד עם אנשי העיר העתיקה וגוש-עציון, שנפלו בשבי הירדני. הישראלים ניהלו את חייהם במחנה השבויים בצורה מאורגנת ויצרו שגרה של חיי שבי.
בהדרגה שוחררו השבויים.
ברוך הפתיע במועד שחרורו את בבה ופגש לראשונה את דרורה, בתו השניה, שנולדה בעת ששהה בשבי.
המכה שהוכה הקיבוץ במלחמת השחרור, נפילת חברים, השבי וההרס לא איפשרו לו להשתקם והחברים הותיקים התפזרו, רובם העירה, ושלש משפחות וילדיהם הגיעו לגבע: משפחת רופא, איטקין ואורן.
ברוך השתלב בעבודה בגבע והקדיש את עיקר שנותיו לעבודה בנוי. זכורה דמותו העוברת ממקום למקום מלקטת ניירות ושאר 'לכלוכים'; ועם המעדר, שהיה כלי העבודה המרכזי בידיו, הוא טורח ומנכש בעשבים בחריצות וללא ליאות.
ברוך, שלא יכול היה לכתוב, אגר במוחו את כל הידע שרכש כאוטודידקט. הוא אהב לקרוא כל דבר, החל מספרות עברית בעיקר, ועד מדורי הכלכלה בעתון.
הפוליטיקה העסיקה אותו ביותר, והוא היה דן בה באריכות ומתוך מבט בוחן וביקורתי עם כל מי שיהיה.
מעל לכל אהב את משפחתו, שהוא ובבה, שותפתו לחיים, הקימו. ברוך היה אב מסור וסבא "משוגע" לנכדיו, והיה מוכן לעשות למענם כל מה שביכולתו.
בנטיתו האישית חפש תמיד צד זכות בכל אדם ומידה טובה בכל מי שנפגש.
כאשר הכבידה מחלתו, עבר לבית-סביון ויחד עם בבה, שלא עזבתהו לרגע, היו מעבירים את זמנם בטיול, שיחה וקריאה.
היו נאבקים במשותף בשרירים המסרבים לנוע ע״י אימון יומיומי, שאף הביא לשיפור במצבו, וחולקים את זמנם במשותף.
עוד אתמול בבקר טייל כמדי יום ודבר לא ניבא את המות, שבא לו לפתע.
מות צדיקים מת, בשעת ערב.
אני נפרדת ממנו בשמי ובשם חבריו ובני משפחתו המלוים אותו בפעם האחרונה.
יהי זכרו ברוך.
צלילה לקס