פועה רז – קורות חיים

"פועה נולדה בליל חמישי בשעה 11:30 בביה"ח המרכזי בעפולה, 

אור לא' דראש שנת תרצ"ז 16.9.1936"

כך כתבה אמה רבקה באלבום של פועה. כך גם מתחיל סיפור חייה, המשכה  של שושלת נשים חזקות וידועות סבל. סיפור של נדודים, יתמות ושכול, המתובל כולו בשירה ושחוק, עד שנדמה כי הוא עוד אחת מן המעשיות, שהן נהגו לספר, כמו על הגדיה "צחורה", על הילד "סוזו רוזו" ועוד...

פועה מעולם לא הכירה את אביה, שנרצח במאורעות בשנת 36' בטרם מלאה לה שנה. אמה רבקה, שהיתה מורה, נותרה מפרנסת לצפורה אמה המבוגרת והאדוקה בדתה ולתינוקת הפעוטה. למרות כל הקושי והצער, גודלה פועה בזמר, בסיפור ובאהבה לכל הסובב. 

בנדודיהן הגיעו לקיבוץ יגור, שם למדה פועה בכיתה אותה חינכה אמה. באותה כיתה למד עוד בן למשפחה חד-הורית, ושמו אברהם. על רקע הלינה המשותפת התפתח לו הרומן בין רבקה ליצחק, אביו של אברהם, שהיה איש עדין נפש, חם ואוהב והפך לאב לפועה, בעוד שרבקה היתה לאברהם כאם ושני הילדים היו לאח ואחות. לאחר כשנתיים נולדה להם חנה. סבתא צפורה, אישיות מיוחדת בפני עצמה, היתה לסבתא של כולם.

על רקע המשברים האידיאולוגיים עזבה כל המשפחה לירושלים, שם לימדו יצחק ורבקה בבית-הספר החקלאי בעין-כרם את ילדי עליית הנוער (פליטי שואה). אחדים מחניכיהם, ובראשם אברי כהן, מצאו להם בית בחיק המשפחה. באותה תקופה המשפחה מחליטה לבחור בשם משפחה עברי משותף לכולם - "ליבנה".

בגיל 15 יצאה פועה ללמוד בקבוץ נצר-סירני עד לגיוסה לצה"ל. במהלך שירותה הצבאי חלתה במחלת השחפת ואושפזה כשנה בביה"ח בתל-השומר. עם שחרורה יצאה ללמוד בסמינר למדריכים של עליית הנוער בירושלים, ולאחר מכן השלימה תעודת הוראה. בסיימה את הסמינר קיבלה עבודה בקבוצת גבע.

בהגיעה לגבע, אימצה אותה לחיק משפחת רז - נירקה, שההכרות הארוכה ביניהן גם היא סיפור מרתק לכשעצמו. לאחר מכן עברה ללמד בבית-הספר האזורי במעלה החמישה. 

בתקופה זו פגשה במקרה בדניאל, שעד אז למד בארצות הברית. על רקע הרומן היא החליטה לשוב וללמד בגבע ועם נישואיה לדניאל, הקימו שם את ביתם.

נולד גיא, וכשהיה בן שנה, הצטרף למשפחה ניצן טריידל (שהגיע כ"ילד- חוץ" כשהוא בן 14) ולאחר מכן נולדו לילך, תומר ומורן.

פועה לא רצתה לחיות בקיבוץ, וסבלה מאד מן הלינה המשותפת, אך קיבלה עליה החלטה לבחור במקום בו חי בחיר ליבה. היא עשתה הכל כדי לחנך את ילדיה בדרכה שלה, תוך נסיון להשתלב במערכת, נסיון שעלה לה בקושי רב.

במשך השנים מצאה לה תמיד את דרכה המיוחדת: כמורה בבית-הספר היסודי, עבדה בחדר-האוכל, ניהלה במסירות את הכשרת נוער "גבעול", עבדה כמדריכת עבודות-יד לקשישים וסיעודיים בבית-סביון, ובמתפרת "בגד-גבע". 

עם הגעת העליה מארצות חבר העמים, התגייסה בכל ליבה ומאודה למפעל הציוני - אימצה משפחות ובודדים, לימדה עברית באולפנים ויצאה בשליחות לרוסיה שלוש פעמים.

במשך רוב שנותיה בקיבוץ היתה חברה פעילה ומעורבת בועדות שונות, בתחומי החברה, החינוך והתרבות.

עם צאתה לגמלאות החלה את עבודתה בארכיון הקיבוץ. מקום עבודתה האחרון בגבע כמו סגר בתוכה מעגל. כאן מילאה בהתלהבות את תפקיד "המתעד לדורות הבאים". פה גם החלה לגלות את צפונותיו של המחשב.

בכל מקום בו עבדה קשרה קשרים טובים ואמיצים עם חבריה לצוות ותמיד ידעה למצוא עניין ויצירתיות בעבודתה.

עם דניאל הרבתה לטייל בארץ ובעולם וחוותה הכל בסקרנות וברגש, כילדה תמימה. מעולם לא שקטה על שמריה וערכי החברות, השכנות הטובה ומעל הכל המשפחה - עמדו כבסיס לכל מעשיה. ערכיה אלו הם לנו מורשת.

נוחי בשלום על משכבך  בת-אדם.

המשפחה.