מתוך המכתמים:
אני מאמינה
אני מאמינה – שתי מילים עצומות, ענקיות, מחייבות.
אני מאמינה באדם (לא בחייתו אדם), נדמה לי לאדם ריבוא דלתות, אשנבים, פתחים, מבואות. אל כל אדם ניתן להגיע, ולמצוא את הטוב ואת האור שבו.
בעייתי היא שלא תמיד נמצאים בידי המפתח המתאים לכניסה וחוטה של אריאדנה- ליציאה מהמבוכים.
אני מאמינה בקדושת חיי המשפחה, ביצר הקיומי של האדם, בכך שזכר ונקבה נבראנו ובצוו "פרו ורבו…" צווינו, מעצם היותנו. בארץ ישראל לעם ישראל. בשטחים ובקווים – לא אני הפוסקת, אך אני שייכת לכאן –
"לאנך אל התנ"ך"
ו"לנופי שלי יפים הנשוקים עד תום בעפעפי"- לחיה ורד.
ל"כי שמורים ברגלי זיכרונות" –לרחל.
ל"הייתי פה כבר פעם" –ליהושע צפריר.
ל"אבני השדה" – לבוקי בן יגלי.
אני מאמינה בעבודה סיזיפית – משונה ?!
סיזיפוס, אותו מלך מן המיתולוגיה היוונית, שנענש על ידי האלים להעלות האבן במעלה ההר ובכל פעם לפני שהביאה לשיאו, התדרדרה למטה ושוב צריך היה להעלותה, אף פעם לא הגיע לשלמות ובכל פעם חיפש דרכים אחרות ברצותו ובקוותו – להגיע. בכך, טעם לחיים ול"עשה!"
אני מאמינה בגלגול נשמות – לא של הנשמה כולה אלא של שברירים ממנה – זיכרונות, סיפורים, מילים, הבעות פנים וגוף, פריטי גוף, במעגל שאינו מעגל, הוא כמעט, לולייני של קדימה, הלאה, של הממשיכים בו, עם שורר חזק אל המקום דרך כל הספירלות.
אני מאמינה באמון ובאמונה.