יהודית שמחוני

 

בת בתיה ומשה יבזורי

נולדה ברוסיה

עלתה לארץ   1921

נטמנה בגבע  14.12.1990

כ"ז כסלו תשנ"א

 על קברה של יהודית שמחוני

כתב נחמן

 

נאספנו כאן כדי להפרד ממך, יהודית, ולומר לך ״שלום״ בפעם האחרונה. את ודאי היית רוצה להפרד אישית ובנפרד מכל אחד ממלוויך הרבים, ולהחליף כמה מילים.

כל־כך קל היה להפגש איתך, לשוחח על קטנות ועל גדולות, על דברים שהיו ועל דברים שישנם ועל דברים שצריכים להיות. שום דבר לא היה זר לך. לא היה דבר שלא מצאת בו עניין.

וכל־כך מעניין היה להפגש איתך. מעניין היה תמיד לשמוע אותך. ונעים היה. כי מעניין היה לפגוש את החכמה האנושית המיוחדת שלך, את הפתחון שאינו גולש לא לציניות ולא לרפיון, את בהירות המחשבה והביטוי, ונעים היה לשמוע את קולך המיוחד כל כך ואת האופן שרק את ידעת לומר דברים.

סבתא יהודית

כתב צקי

 

קשה לכתוב על סבתא יהודית ״כמי שהיתה׳׳ משום שהנכסים אותם רכשתי ממנה אינם חולפים, וניתנים למימוש בכל זמן.

הכרותי עם סבתא החלה בעצם רק עם חזרתה הביתה בשנת 1965. עד אז הציר הראשי בבית הסבים היה סבא מרדכי, ונראה הגיוני ונורמלי עבורי שקיים בית חד־סבאי וסבתא רק מגיעה טרודה בסופי שבוע.

המהפך הגדול בחיי המשפחה היה דווקא מלווה במשבר הפוליטי במפא״י ופתאום יש בבית סבתא (תוך איסור חמור על דיונים על כוס תה בנושאי המפלגה).

שעור ראשון ומאלף למדתי ממנה דווקא כאשר עם סיום הלימודים בבית הספר המשותף, הוחלט שציוני בעברית אינם ברמה הדרושה ולא אוכל לגשת לבחינות הבגרות (לכשעצמי באוירה של ״גומרים והולכים לצבא״ הייתי מוותר על הטרדה), אך סבתא בעקשנות של מורה ומחנכת לוקחת אחריות ומרביצה בי דקדוק עברי ותחביר בשיטות מודרניות ומוכיחה לי (שלא הכרתיה כמורה) שאין משימה שאינה ניתנת לביצוע. בתקופת השרות הצבאי קשר המכתבים איתה יצר דיאלוג מעניין כאשר כל בעייה מלובנת ויכולה להיות בנושאים מדיניים, חברתיים וכמובן בנושאים אישיים. היה זה מעין פלא כאשר חברים מקבלים דואר מחברות והורים ואילו אני מקבל גם מסבתא.