אחינו מרדכי
כתב ישעיהו שמחוני
מרדכי נולד בשנת 1895 בכפר חקלאים יהודים אשר בדרום רוסיה - שדה מנוחה. הוא היה הילד השני במשפחה. בשנת 1908 נפטרה אמא בהשאירה אחריה 7 ילדים, ומרדכי אז כבן 14. עליו בתור הבן הבכור נופל עול גדול לעזור לאבא בפרנסת המשפחה. אבא נושא אשה שניה, שלה שתי בנות מנישואיה הקודמים. נולדים עוד שלושה ילדים, והנה משפחה בת 14 נפשות, כשרוב הילדים עודם צעירים לימים, והמשק - עוד אין באפשרותו לפרנס משפחה גדולה כזאת, הכרחי להשיג הכנסה נוספת. וכך בעונות שלא היתה עבודה בשדה, וזה בעיקר בסתיו ובראשית החורף ־ מצטרף מרדכי, בעודו צעיר לימים, לאבא בנסיעותיו לכפרים לעשות בעבודת הזיגוג. זו היתה עבודה קשה, שחייבה נדידה מכפר לכפר, לינה בבתי אכרים, העדרות מהבית במשך שבועות ולפעמים אף חדשים. מרדכי נשא בעול הזה באחריות ובהתמדה.
עם התבגרות הילדים במשפחה ועם התפתחות המשק, כאשר נוצרת אפשרות של קיום המשפחה בלי הזדקקות לעבודת חוץ, מתמסר מרדכי לפיתוח המשק. הוא מגלה יוזמה ברוכה, כושר רב בשיכלול מכשירי העבודה, הדרושים לקידומו של המשק. בעזרתו בונה אבא בית חדש וכן רפת ואורווה. טרם הספיקו לסיים את המלאכה - פרצה מלחמת העולם הראשונה. כמנהג הימים ההם, לומד מרדכי בחדר מסורתי וכן רוסית ולימודים כלליים בבית ספרו של אברהם שייקין. מרדכי לוקח חלק גם בחיי הצבור, במיוחד בקרב הנוער. פעילות הדור הצעיר מתרכזת בעיקר סביב הספריה הצבורית, שהיתה בזמן ההוא מוסד תרבותי חשוב ביותר.
ב־1917 פורצת המהפכה הרוסית. רוסיה הגדולה מתעוררת ותוססת. התסיסה מגיעה גם לכפרנו ואתה גם התעוררות יהודית וציונית. מרדכי מתמסר בכל נפשו לפעילות, עובר בכפרים היהודיים באזור, מעורר, מארגן ומביא לידי הקמת סניפי "החלוץ". הוא מטפל בחלוצים מהערים לשם קבלת הכשרה חקלאית לקראת עליתם לארץ ישראל. הוא מעורר תנועה שמכה גלים ואליו מצטרף גם נוער שטרם בגר וטרם בשל לפעילות צבורית עצמית. תוך פעולתו הוא מכיר במושבה נהר-טוב את משפחת יבזריחין הציונית הותיקה ואת יהודית.
בשנת 1920 מרדכי מארגן יחד עם עוד חברים משדה-מנוחה, נהר־טוב והעיר חרסון קבוצת עליה. הקבוצה שולחת שליח לגבול רוסיה־רומניה, כדי לחקור אפשרויות ליציאה מרוסיה. בסתו של אותה השנה יוצאת לגבול הקבוצה הראשונה של חלוצי המושבות העבריות. כיאות לבני כפר, נוסעים בעגלות מרחק של שלוש-מאות ק״מ משדה-מנוחה עד לעיירה ריבניצה. מסע מיוחד במינו.
את הגבול צריך לעבור בגניבה. משתהים בקרבת הגבול במשך חדשים מספר, אבל בינתיים צריך להתקיים. בכפר וורונקובו מקבלים עבודה ממשלתית ומחכים. לבסוף מצליחים לעבור את הגבול לבסרביה. אחרי תלאות רבות מגיעים ארצה בתמוז 1921. מרדכי, יהודית ויהודה מנוחי מסתדרים בעבודה בתחנת הנסיונות הזמנית במרחביה בעזרתו של ישראל בצר, איש העליה השניה. באותה שנה עלו ראשוני הכובשים על אדמת נהלל, מושב עובדים ראשון. מרדכי, יהודית ויהודה מנוחי מתקבלים כחברים למושב.
כעבור שנה וחצי בקרוב מגיעה לחופי הארץ, אחרי טלטולים רבים, קבוצה שניה של חלוצים משדה-מנוחה. כאן המקום להעיר, שעלית הקבוצה הראשונה מהמושבה יצרה תנועת עליה שנמשכה בהפסקות שנים מספר. כעשרה אחוזים מאנשי שדה-מנוחה הקטנה עלו והשתרשו במולדת, וזאת ללא ספק זכותו הגדולה של מרדכי. מרדכי ויהודה באים לנמל חיפה בעגלה שלהם לקבל אותנו ולהביאנו לנהלל. הם מאכסנים אותנו בצריף שלהם הבנוי על גבול שני המגרשים. הם מוסיפים חדר נוסף לשנים שהיו קודם. חוסר העבודה בארץ אז גדול. רק אחד ושניים מאתנו מקבלים עבודה, אבל מרדכי, יהודית ויהודה מחלקים אתנו את כל מה שיש להם.
עשר שנים עשו מרדכי ויהודית בנהלל. נולדים להם שלושת ילדיהם, מפתחים משק, קודחים מידי פעם, כרגיל בימים ההם. ב-1931 עוזבים עם ילדיהם את נהלל, במידת הידוע לי - בניגוד לרצונו של מרדכי. שנים מספר הם חיים בתל-יוסף, אך אחר זה מתחילים הטילטולים בחיי המשפחה. יהודית נכנסת לעסקנות צבורית במועצת הפועלות, בועד הפועל של ההסתדרות, במפלגה, נוסעת לשליחויות לארצות הברית. מרדכי מרגיש את עצמו לעתים גלמוד ובודד. ב-1936 הוא עובר לגבע. הילדים הגדולים הקשורים לחברתם וללימודיהם נשארים בינתיים בתל-יוסף. עוברות שנים מספר עד אשר המשפחה מתאחדת שוב. חייו של מרדכי נכנסים למסלולם הנורמלי, אך זה לא נמשך זמן רב. אצל רוני מתגלה מחלה ממארת והיא סובלת כאבים ויסורים רבים, ואחרי תקופת זמן נפטרת ב־א׳ בתמוז תשי״ד. ב-ב׳ בכסלו נופל אסף עם ה"פייפר" בשובו הביתה ממסדר בשרם-א-שייך - מסדר הנצחון המזהיר על המצרים במבצע ״קדש״, שהוא היה מפקדו. אך בזה עוד לא אמר המשחית די, ב-י' בטבת תשכ״ט נופל על משמרתו הנכד אבנר, בנו של אסף בסביבות ראס-סודר.
במשך כל השנים האלו שקוע מרדכי בעבודה, ללא לאות, הוא אינו יוצא לחופשה שנתית ואינו נוסע להבראה. הוא מגלה יוזמה רבה בפיתוח וחידוש מכונות ומתקנים שמשמשים את המשק. על תרומתו למיכון המשק החקלאי הוא זוכה בפרס העבודה ע״ש מ. נמיר. בגיל קרוב ל־70 הוא עובר לעבוד ב"בקרה" כחרט.
בשנים האחרונות בריאותו נחלשת ואחר מספר התקפים, הוא נאלץ לעזוב את ״בקרה״. אך גם כשהוא רתוק לבית אינו מפסיק את העבודה והוא עושה בהרכבות חלקים שונים בישיבה ליד השולחן שעות מספר בכל יום. יהודית מביאה את העבודה, והיא עובדת אתו. היא מטפלת בו כמו בילד קטן, אכן, גמול נאה לבדידותו בשנים עברו. מידי פעם בבקרנו אותם בדירתם, היינו חוזרים מלאי התפעלות מטיפולה המסור ומהחיבה הרבה בה זכה מרדכי מבניו, נכדיו וניניו.
בראש השנה, ביום השני של החג, ואנחנו בגנוסר בחדרם של אחינו שלמה ובת־עמי, שעה בין הערביים. מצלצל הטלפון ומעברו השני קולו של אחיק. הוא מודיע שמרדכי קבל התקפה, זה זמן רב שאנו רגילים להתקפותיו של מרדכי. הוא מתעלף, מאבד הכרתו, אך מתעורר אחר־כך וכאילו דבר לא קרה. אך הפעם מתעורר חשש וישנה הרגשה שאחיק שולח לנו דרך הטלפון התראה לפני בשורה מרה. ואכן, אחרי רגעים מספר מצלצל שוב הטלפון, ואחיק מודיע לנו את כל האמת: מרדכי נפטר. בחדר משתררת דממת מוות. גרוני נחנק מדמעות. אני מנסה להפעיל את ההגיון: הן מרדכי כבר כמעט בן 88 ואין אדם יכול לחיות לנצח. אך אין בכוחו של ההגיון להתגבר על הרגש. הרי רק לפני מספר ימים ראיתיו, דברתי אתו. אמנם זכרונו מטשטש ודיבורו כבר אינו קולח, אבל נראה כאדם בריא, ויותר מכך - מרדכי הולך ומשתפר. פניו נהיים חלקים יותר ותיאבונו בריא. אך האמת היא שמרדכי איננו, לא נראה אותו יותר, לא נשמע את קולו. לא יבקש שנשיר יחד את הניגונים של אבא - אותם ניגונים שהתנגנו תמיד בתוכו.
כאשר אני מנסה לסכם לעצמי את חייו של מרדכי, הנני נזכר בדברים ששמעתי מפיו של ח.נ.ביאליק - ״כאשר רבי זושא יתיצב לפני בית הדין של מעלה, והוא יתבקש למסור דו״ח על מעשיו בחייו - לא ישאלו אותו אם הוא היה כמו משה רבנו, אלא ישאלו אותו, אם הוא היה בחייו רבי זושא". הווי אומר: על כל אדם מוטלה החובה לעשות את כל שהוא יכול לעשות ואין דורשים ממנו לעשות דברים שאין ביכולתו לעשותם. מרדכי מילא את יעודו בחייו, ככל שהיה מסוגל לו - בכנות, בנאמנות ובאחריות.
יהי זכרו ברוך,
ישעיהו שמחוני