לדמותו ולגורלו

מה נלין על הגורל? הן זה דרכו: לא הגיון, לא חשבון, סתום ובלתי מובן, כרוח פרצים הפורצת והופכת כל סדר הגיוני.

אין כאן הגיון, כאב יש כאן. אנו שואלים את עצמנו — ״למה?״ למה נלקח הבחור הצעיר, בן השלושים, אשר רק החל דרכו בחיים, נשא אשה והוליד בן. הוא אשר רק החל למצוא דרכו בעבודה, אשר התעניין בשטחי פעולה שונים, למה נפסקה מסכת חייו?

יוסף בא אלינו בגיל שלוש־עשרה. הצטרף לחברת הנוער אשר התחנכה כאן בשנים 1953/57. למד ועבד במסגרת חברת-נוער, ועשה עבודתו בנאמנות. לא הבליט עצמו, אבל כבר אז הצטיין בתבונת כפיים: צייר פלקטים למועדון, והעשיר את העלון בציוריו. הוא גם הצטיין בספורט.

יוסף היה בחור חזק. עסק בהרמת משקולות ובכדורגל, אך הכל נעשה בשקט ובהחבא. בתמונות מאותם הימים, קשה לגלות את יוסף; בכל תמונה הוא נראה כמתחבא העומד מהצד.

הרבה לא הספיק בחייו. כאבנו את כאב מחלתו וקיווינו... עד הרגע האחרון קיווינו — שמא, אולי יתרחש הנס, אשר ל א התרחש.

הוא הלך מאיתנו... רחל׳ה והבן, יוסיפו לחיות בינינו, מקובלים ויקרים.

אפשר לטעון, לכאוב ולכעוס על תעתועי הגורל, אבל אי אפשר לא לקבלו. המציאות חזקה מכולנו.

את זכרו של יוסף ננצור.

                                                                                            זאב כהן