לזכרו

 כתבה רחל'ה

 

באחד מימי הקיץ פגשתיו לראשונה. אני הולכת לתומי, בשליחותה של אמי לסדר את חדרו של אחי, לפתע נכנס לחדר בחור צעיר וחסון ודורש בשלומי. נדהמתי לראשונה, אבל השבתי כי שלום לי.

פתחנו בשיחה: ״יוסף, מדוע אינך יוצא לשנת חופש, לחפש לך נערה, אהבה?״ שאלתיו. והוא השיב לי — ״למה לי לצאת לחפש, הלא מבוקשי נמצא בקירבתי.״ שתקתי..

בט״ו באב הזמינני לרקוד. הייתי עדיין נערה צעירה ביותר, והצטרפתי לערב ״החטיפה״ הנהוג בתאריך זה מדי שנה. זה היה היום הגדול בחיי. בני כיתתי היו נוהגים מאז להזכיר לי את היום הזה.

מאז הייתי מצטרפת אליו בכל מעשיו. בחזרי מבית־הספר הייתי נכנסת לחדרו לברכו, הייתי עוזרת לו בעבודותיו השונות.

*

יוסף לא אהב לספר על עצמו. באחד הימים שמעתי צלילי גיטרה מחדרו, הופתעתי. ״כמה יפה נגינתך!״ אך יוסף התבייש והניח את הגיטרה.

בזכותו למדתי להקשיב לנגינה.

יוסף אהב את העבודה. כשעבד במספוא, במשמרות, היה חוזר מאוחר. אז עדיין למדתי בביה״ס, וכשהייתי מסיימת את הכנת השעורים, הייתי באה להכין לו את הלחם המטוגן שאהב מאוד.

לאחר מכן החליט לעבור לענף מקצועי, לנגריה. בנגריה עסק בעבודות פשו­טות, עבודות בניין בלבד. אולם הוא החליט להתקין לנו ספה. לא האמנתי כי יצליח, אך הדבר עלה בידו והעמיד לנו ספה לתפארת..

שנה לאחר נשואינו ירדנו דרומה, לשדה־בוקר. רצינו להכיר סביבה חדשה, אנשים חדשים ובעיקר לחוש עצמאות ולשאת באחריות. היה לנו טוב שם, אך למרות הכל החלטנו כי — ״לא זו הדרך״. יוסף לא רצה לעזוב את גבע. תמיד היה אומר ״אני רגיל ליפיה של גבע, לסביבה, לחינוך, ועם תום השנה חזרנו לביתנו.

יוסף השתלב בצוות הפרדס. גם כשהיה חוזר עייף ורטוב לא שמעתי מפיו תלונה על קשיי העבודה. היה מעביר קווים ומתפעל מהשיטות החדשות של ההשקאה.

בתקופה זאת לקח על עצמו משימה קשה — החליט להתכונן לבגרות. ללא עזרה התגבר על קשיי הלימוד. היה יושב ימים ולילות והגיע לתוצאות מכובדות וכבר עמד על סף הבחינות, אך מצב בריאותו לא איפשר לו להמשיך...

יוסף החל מרגיש ברע, התאונן על כאבי שיניים, אולם לא הרשה לעצמו להפסיק את העבודה ולשכב. הכאבים התגברו יותר ויותר אך הוא המשיך בדרכו — היה נוסע לטיפול בביה״ח רמב״ם וחוזר לעבודתו. כך החל להיאבק בגורלו.

מבי״ח רמב״ם נשלח ל״הדסה״ בירושלים. שם החלה סידרת ניתוחים. הוא עבר ניתוחים ממושכים ומסובכים, נפתל בכאבים וביסורים, וידע להחזיק את עצמו בגבורה בין כאב לכאב.

יוסף לא חשב על עצמו אלא על הסובבים אותו. היה אב נאמן, אוהב ומסור לבנו. תמיד ידע לדאוג לרונן, והשתדל לפצות אותו על הימים שנאלץ להימצא מרוחק ממנו. הניתוק מרונן הכביד עליו מאוד, תמיד רצה לשמוע עליו ועל מעשיו. סיפורים אלה הקלו על מכאוביו.

יוסף ידע סבל רב. בין ניתוח לניתוח עברו עליו משברים, אולם תמיד קיווה לטוב יותר. קשה היה לו להשלים עם העובדה, שלא יוכל לאכול, אבל גם לצרה זו הסכין. הייתי רתוקה אליו, למיטתו. הוא לא רצה להטריד את האחיות. הפעמון שלו לא דלק אפילו בשעות כאב. הייתי עומדת תמיד לרשותו, למלא משאלותיו. כל בוקר היה פוקח את עיניו ומחכה לבואי. היה חולה טוב שידע לעזור לרופאיו בעת טיפולם בו. מעולם לא התאונן, ואמנם זכה תמיד ליחס חם מהרופאים וה­אחיות.

הרופאים קיוו שיחלים ורקמו תכניות להמשך הטיפול בו ואנו קיווינו יחד עם הרופאים כי נצליח להתגבר. נאבקנו קשות, כאבים ודמים נשפכו, אך תקווה לא אבדנו.

והנה הגיעו ימים שהוקל ליוסף וחזר הביתה. התבונן בשמחה על סביבותיו אך הסתגר בחדרו. בחדר העסיק את עצמו במלאכת כפיים — נגרות, פיסול וציור.

לאחר לבטים עם עצמו החליט להפתיענו ולצאת לבין הבריות. שמחנו להח­לטתו זאת, לאחר שלוש שנות הסתגרות, והאמנו כי נחלנו ניצחון על המחלה. ליוויתי אותו בכל, כיוון שהדיבור היה קשה עליו, כי תמיד ידעתי מה רצונו והבנתי לפשר דבריו.

*

יוסף לא הניח לאחות לעשות למענו דבר. היה עצמאי, מסתדר בכוחות עצמו ואני הייתי משלימה את החסר. ליוויתי אותו כל הזמן, עד הרגע האחרון לא זזתי ממנו. אני עדיין רואה את דמותו לנגד עיני. תמיד דאג לי, לרונן ולהוריו. היה שולח אותי מבית־החולים הביתה, לשבת, כדי להיות עם רונן.

לפגישה עם רונן חשש יותר מכל. המחשבה: ״איך יקבל אותו רונן?״ לא הרפתה ממנו. רונן ידע לקבלו בשמחה, באהבה ובהבנה ולא היה מטרידו בשאלות.

רונן ידע כי יוסף מתקשה להיפגש עם הילדים חבריו והיה שואל תמיד אם מותר להביא ילדים לחדר. לפעמים שאל: ״למה כשבנצי בא אתה לא מתבייש, ומהחברים שלי אתה מתבייש?״

*

ושוב חזר הגלגל ויוסף חזר לבית־החולים לאישפוז נוסף. אך הוא דיבר על העבודה, רצה לצאת ולהיות כמו כולם. אך גורלו התאכזר אליו, הוא נאבק על חייו עד הרגע האחרון.

*

עכשיו הכל עבר — הסבל הגדול, הגעגועים, האהבה, האמונה והתקווה. גם אתה, יוסף, נגמרת. הייתי על יד מיטתך עד הרגע האחרון, לא רצית להאמין כי תעזוב אותנו, חשבת על כולם: על ההורים, על הילד ,על האישה ועל גבע, רק על עצמך לא חשבת.

למה נקטפת מאתנו, פרח כה צעיר ורענן?

חלל ריק השארת בליבנו.

יהיה זכרך ברוך.

 

                                                                                                                        רחל׳ה