רקפת שלנו
הדס ודוד
באנו להגיד שלום לרקפת בתנו ואחותנו, ששנים רבות יכלה למחלה שקיננה בה. באנו לומר את אהבתנו לה, אהבה מלאה אותה אמרנו לה בחייה, ונוסיף ונאמר אותם גם בעת הטמנתה באדמה, ואף נאמר אותם לאחר מכן.
רקפת אהובתנו פרחה תמיד, החל מילדותה בגבע, ימי המשחקים והחברויות והמשפחה והטבע שסביב. כולם היו עבורה חומרי ילדות ברוכים. בצמוד להם, ללא חציצה ומגיל צעיר ממש, היא השתלטה בקלות על הכתיבה והקריאה והציור, ופתחה בעצמה ולעצמה חלון לעולם הגדול בבלעה ספרים. היא נשמה היטב לריאותיה את אוויר הסופרים והמשוררים, שספריהם ידעה על פה ושיתפה בם את הסובבים לה.
עוד מילדותה ומנעוריה התגלה לה לכל הסוד הגדול של הקרבה המוחלטת של ילדים ונוער אליה, קרבה טבעית המושגת ללא מאמץ.
הילדים הקשיבו לה ודבקו בה ורצו את קרבתה, וילדים לא מזייפים רגשות. כך גם המגנט האנושי הזה אליה פעל בעת הדרכתה ב"מחנות העולים" בירושלים. ומשם לצה"ל. היא שרתה במה שנקרא אז "היחידה", בה ביטאה היטב את יכולותיה העיוניות, המעשיות והחברתיות בחבורת הסוד, הסתר וההעזה.
לנו היה ברור שרקפת נולדה להיות מורה. לאחר ימי הסמינר בתל אביב, זה שהשתדל לשווא (כמו מוסדות אחרים ומכובדים) למשוך לשורות מוריו את הסטודנטית המחוננת, היא חזרה הביתה לגבע, לחיי הוראה. המסירות, היכולת והתמדה שלקחה על עצמה באהבה לתלמידיה היו דגלה, ולמסירות זו אין מגבלת שעות הוראה, כי המלאכה רבה. יש בה רעננות של מורה הגוברת על כל כניעה אפשרית של תלמיד המתקשה בחומר. רקפת הרי תמצא דרך שכל הנלמד הנראה בתחילה קשה ללמוד, יהיה לבסוף ברור וחד עד שהתלמיד שלה יגיד "מה הבעיה בכלל". והדבקות והמסירות והיכולת עשו את שלהם ולכל תלמיד שלה יש שם המאמין בעצמו וביכולותיו. אמון התלמיד של רקפת בעצמו חי וקיים ותוסס עד לימינו אלה וכך ימשיך להתקיים בלי תאריך תפוגה. לא רק את החומר היא לימדה, היא העניקה להם במתנה לחיים את הרוח שבהשכלה. לו רק מסיבה זו ראוי ששערי שמיים ייפתחו לרווחה לכבודה.
מסירות זו, יכולת רבה, התמדה וישרות דרך ללא פשרות נמשכה במשרד הבניין, בה שרתה את אנשי המקום בכל מאודה.
אני מבקש לומר מילים על שנות המחלה של רקפת, שנים בהן התמודדה עם המחלה, התמודדה בגבורה ועל פי דרכה. בכל הדרך הזו הודתה לכל מי שהיה איתה ותמך בה, ועד לרגעי הערנות האחרונים שלה אמרה זאת בלב אוהב. בכל אותן שנים רקפת שלנו התקרבה עוד ועוד לבניהם של עומר ועירית אחותה, לרועי, נעמי ולעלמה. דודה במלוא המשמעות. בכל אותן שנים לא אמרה נואש מחייה, וכך גם אנו ההורים, כי ברית לנו עם ילדינו, אותה אנו ממלאים באהבה ללא תנאי וללא יאוש. עשינו מה שיכולנו. אם טעינו במשהו אנו מבקשים סליחה. ברור לנו כי שאבנו מכוחה וגבורתה ומהוקרת התודה לתומכים בה. כשם שרקפת הודתה לכל, אף אנו נעשה כן לרבים מאד שהתאחדו למשימה הקדושה הזו לשמור על רקפת. תחילה נודה לצוות הרפואה והסיעודי שלנו בגבע, שלא חסך מאמץ במשך שנים לתמוך בבתנו. נוסיף תודה מיוחדת לצוותי בית החולים שיבא בתל השומר. הצוות בלבן בשיבא היה לנו לבית רפואי, מקצועי לעילא ומחבק את רקפת באותו זמן. נאמר בשמנו ובשמה תודה גדולה לחברים ולחברות, מהמשפחה ומחוצה לה, שידם הייתה בתוך ידינו במסע הארוך, הקשה והמיוסר שתם פרקו. תודה מיוחדת אנו מבקשים לומר לחברינו, אנשי חסד של אמת, אלו שנשאו את הארון של יקירתנו וטמנוהו באדמה שלה, של גבע.
רק לפני כשבוע היא ביקשה ממני שאארגן לנו נסיעה קצרה מבית החולים לגבע וחזרה לשיבא. "עוד פעם אחת אבא, עוד פעם אחת נבוא לגבע ונחזור מיד" אמרה, בהבינה את העתיד השחור המאיים עליה. רקפת שלנו שבה לגבע ושוב אינה נושמת. אך את רוחה ננצור באהבה גדולה.
הדס ודוד שטנר