נועה לפיד שפרן

לרקפת שלי,
רגע לפני שעוברת שנה......

לפני שנה ושלושה ימים
התקשרת אליי
ואמרת שאת עוברת להוספיס.
הסברת שהרופאים אמרו שזה כמו בביה"ח, רק עם השגחה יותר צמודה. רצית להרגיע אותי, ואותך.
והבנתי שזהו.
שאת חומקת לי מבין האצבעות.
שהגרגרים בשעון החול שלך מגבירים מהירות.
היה קשה לנו למצוא זמן לדבר,
והיה כל כך הרבה מה להגיד........
שלושה וחצי שבועות אח"כ
כבר לא היית.
מאז,
מדי פעם
מכה בי ההבנה
שאת לא.
שלא אפגוש אותך שוב
ושאני לא יכולה להתקשר ולדבר איתך.
קורה
שקורים דברים
שכל כך מתאים שאשתף אותך בהם.......
היה כייף לשתף אותך
ולשמוע אותך מקשיבה
שואלת שאלות
מגיבה
נותנת פידבקים מעצימים
שנשמעו ממש כנים ואמיתיים. חברת-נפש.

חשבתי שאם זה יקרה,
שאצטרך לשחרר אותך ולהיפרד
אז נחליט ביחד
מבעוד מועד
על סימנים מוסכמים
שלפיהם נצליח לדבר זו עם זו.
החיבור שלנו היה כל כך עמוק ואמיתי, שחשבתי שנמצא דרך לגשר על פערי המימדים, על המוות ועל הכלייה.
אבל לא סיכמנו כלום טרם פרידה.
לא ממש נפרדנו.
לא נפרדנו כלל, בעצם.
רציתי לבוא לבקר אותך עוד פעם אחת
לבד
להחזיק לך את היד
ולהגיד לך כמה אני אוהבת אותך
וכמה את חשובה לי
ולהודות לך על הדברים הטובים שנתת לי.
לא הגעתי אלייך. לא היית במצב לקבלני.
באותו ערב נעצמו עינייך לעד.
אז אני שמחה שאמרנו זו לזו את כל הדברים בזמן אמת.
ולמרות שלא סיכמנו מראש על דרכי התקשרות,
אני מרגישה אותך,
רואה אותך בעיני רוחי
וזוכרת
הרבה פעמים
בכל יום.
בסינכרוני המספרים בשעון
בפרפר במעופו
בשיר המתנגן לו בדיוק,
בדברים שנתת לי וממלאים את ביתי,
ובדרכך המיוחדת לראות את הדברים.
מדמיינת אותך במעופך
ולבי מבקש רק טוב בשבילך.

נועה