משה טרטקוב

 

בן רבקה ומיכאל טרטקוב

נולד ברוסיה   18.11.1895

עלה לארץ   1914

נטמן בגבע   29.10.1954

ב' בחשוון תשט"ו

טרטקוב

 

משה טרטקוב נולד בעיירה אובודקובה, פלך פודול, בשנת 1895. בן למשפחה יהודית אמידה ועדינה. בית, אשר נשבו בו כבר הרוחות המרעננות של חיבה לארץ־ישראל וחלמו על עליה. טרטקוב בילדותו לא נשלח ל״חדר״. חינוכו נמסר לידי בתו ובנו של א. ד. גורדון. הבת יעל עסקה בלימודו החילוני והבן לימד אותו עברית. תנ״ך ותלמוד. המשיך את לימודיו בגימנסיה של קישינוב. עם עלייתו של א.ד. גורדון לארץ היה בית טרטקוב אחד הבתים המעטים בגולה, אשר היה להם קשר חי ומגע כה קרוב עם אותו קומץ אנשים, אשר נתנו את ציוני הדרך הראשונים לארץ ישראל העובדת, ע״י קשר המכתבים עם א.ד. גורדון אשר היה קרוב משפחה לטרטקוב.

בקיץ 1914, זמן קצר לאחר הירצחו של ברסקי בדגניה עלה טרטקוב ארצה. עם בואו הלך לעבוד בקואופרציה של מרחביה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניתק הקשר בינו ובין המשפחה ונתחדש רק בשנת 1921 עם עלייתה של אחותו יהודית. טרטקוב נצמד אל משפחת הפועלים הקטנה אז בארץ. עובד תקופה מסויימת בדגניה, חי בשרונה יחד עם א.ד. גורדון ומתוך הפרוטות הדלות של משכורתו הוא שומר שלא יחסר הנר בצריפו של גורדון. בכפר אוריה מסתמנת ראשית הקבוצה לעתיד לבוא וטרטקוב הרוח החיה בתוכה. שוב מרחביה, והקבוצה מקבלת את המשק של הקואו­פרציה לשעבר. כנרת וכביש טבריה—צמח, גיבוש הקבוצה ועליה לגבע. בלטה מאוד דמותו הגברתנית ושופעת החכמה. כאשר בא לבקר את גורדון בימיו האחרונים בשכבו בצפת, טפח לו גורדון על כתפו ואמר: בחורים כאלה אני אוהב — בלי קרחת, בלי משקפיים ובלי שיני זהב. גורדון חיבב מאוד את טרטקוב וראה בו את הדמות החסונה והמלאה חיות של עובד האדמה החדש בישראל.

מחייו ופעלו

כתב חיים רוזן

 

עם מותו של טרטקוב נגדע הארז שבחבורה, אשר עלתה לגבע.

40 שנה הכרתיו ושלושים וחמש שנים חייתי אתו בצוותא. הוא הגיע לארץ קרוב למלחמת העולם הראשונה. עבד תקופה קצרה בקואופרציה במרחביה ועבר לעבוד אצל איכר בסג׳רה. אני הייתי אז אצל איכר בכנרת והיינו נפגשים לפעמים, כשהיה יורד בשבתות מסג׳רה — ברגל, כמובן — לבקר את א. ד. גורדון, קרוב משפחתו ובן עיירתו, שהיה אז חבר קבוצת כנרת. טרטקוב היה חניכו מחוץ לארץ והיה לגורדון חלק והשפעה על בואו ארצה. זה היה בחור גברתן, שופע כוחות ומרץ, אשר בחיצוניותו נראה פשוט וכבד תנועה, אבל בפנימיותו היה משכיל, בעל־הכרה, זריז מחשבה ובעל הומור.

״קחו את הבהמה!״

מתוך ספרו של נחמן "היה או לא היה"

 

אחת מעבודות השדה הנעימות והאהובות היתה ה״קילטור״ ב״מחרשה ערבית״, שהוא החריש בין שורות הסלק או הירקות לשם השמדת עשבי־הבר, שצמחו בתוכם. את ה״מחרשה הערבית״, שהיתה בעלת סכין אחד צר וארוך, משכה בהמת עבודה יחידה אותה נהג ה"מקלטר". מלאכה זו הצריכה דייקנות ואחריות רבה, כיון שהצעידה והחריש בשביל הצר שבין שורות הצמחים הרכים היתה עלולה לסכן את הצמחים, שבגידולם חפצנו. כל צעד לא זהיר של הבהמה עלול היה לרמוס את השתילים, וכיוון לא מדויק של ידית המחרשה עלול היה לגרום לעקירתם. רק לבהמות עבודה יחידות ומעטות היה הכשרון להלך ישר בין השורות מבלי לרמוס ומבלי לאכול מן השתילים שבשורה. יתר על כן, בהמות בעלות מומחיות אלה, משהיו מגיעות לקצה השורה - ידעו לשוב ולהסתובב בעצמן ולהכנס במדויק לשורה הבאה, מבלי שהעגלון יצטרך לטרוח על כך. רק לעגלונים מעטים היתה אותה מיומנות ואותה השפעה על הבהמות, שכאשר אלה חשו בהן היו מושכות והולכות ואף מסתובבות ונכנסות בשורות ללא פגע ותקלה. אין פלא, איפוא, שכאשר הגיעה עונת גידול הסלק או הירקות, ובאו אותם ימים, שהצריכו חריש להשמדת העשבים הרעים שהיו צומחים אז ופורצים בעוז, הזדקקו כל הענפים לאותה בהמת-עבודה, פרד או סוס, שהצטיינו במיומנותם לסוג זה של עבודה.