מזכרונותיה של ציפורה

(נכתבו לחג העליה)

בעלייתנו למקום הזה, ששמו כיום גבע, לא היתה לי הזכות להיות בין הראשונים שיצאו בשתי העג­לות מכנרת דרך מרחביה ואינני זוכרת את הסיבה, אולי מפני חוסר מקום — העגלות שמשו להסעת כל אשר היה לנו, או מפני שלי היתה האפשרות הכספית לנסוע ברכבת, ולהביא את יתר החפצים שלא לקחנו בעגלות. כך הגעתי אני רק למחרת, בשעה 10 בבוקר, ברכבת לעפולה.

כשירדתי מצאתי את אברהם שמיון מחכה לי בעגלה, בה הגיע כבר מגבע לפגשני, וכמובן, השמ­חה היתה גדולה, אך קנאתי בו על שהוא כבר לן לילה אחד במקום, ואני, עדיין לא ידעתי, אפילו, היכן נמצא המקום הזה.

היה יום גשום, הבוץ היה רב ועמוק, הפרדות התקשו בסחיבת העגלה, ואנו ירדנו מפעם לפעם והלכנו ברגל כדי להקל על הבהמות. למעין טבעון הגענו בחושך, וכבר לא יכולנו לראות את הדרך. אברהם, מכיוון שהיה כבר כאן, ועבר בבוקר את אותה הדרך, הבין שפה המקום בו צריך לפנות שמאלה, אך הפרדות לא יכלו להמשיך בבוץ. את הצלפות השוט הארוך של אברהם וצעקותיו לפרדות שמעו החברים שהיו באהלים על הגבעה, וכדי להקל עליו במציאת הדרך יצאו החברים עם הפנסים החוצה ראינו את אור הפנסים ואורו עינינו. פנינו עם העגלה בצעקות ובהצלפות, אך ללא הועיל, הפרדות לא רצו ואף לא יכלו להמשיך. הבוץ היה סמיך ונדבק לגלגלי העגלה. החברים ירדו מהגבעה עם הפנסים כדי לעזור לנו לעלות, אני זוכרת את חיים וטרטקוב, וכמובן שגם הם לא יכלו לעזור לפרדות לעלות, כך שהסתפקנו בהעברת החפצים מהעגלה על גבי הפרדות שהותרו. הלכנו הרבה זמן בדרך לא דרך שהיתה קשה מאד, אך לא היו מאוש­רים מאתנו בהגיענו למקום ולעינינו ארבעת האהלים ויתר החברים המחכים לארוחת הערב בנקודה החדשה.