במלאות שנה לפטירתו של עוזי
כתבה יהודית צינאדר
בט"ז באייר תשע"ד 16-05-2014, בשעה 14:20 אחה"צ, נשם עוזי את נשימתו האחרונה.
בי"ח באייר, ל"ג בעומר, הבאנו את עוזי למנוחת עולם בבית העלמין של קיבוץ "גבע", מקום אותו אהב ובו ביקש להיקבר.
בל"ג בעומר של שנת תשי"ג, קיבל עוזי את חייו במתנה, לידה מחדש אחרי כוויה קשה. תאריך זה הפך ליום הולדתו השני.
בן יפה נולד בבית היולדות "רמת מרפא" ברמת-גן. התינוק – עוזיאל ירוחם צינאדר ואמו אהובה/לובה, חזרו לבית שברחוב מאז"ה, בו המתינו להם אבא נורברט/ניסן והאח הבכור יאיר. מאורע שמח זה ארע בכ"ח אדר א' תש' 08-03-1940. כעבור שבע שנים הצטרף למשפחה ליהוא – צעיר האחים.
משך שבעים וארבע שנים עברו על עוזי חיים מלאים, תוססים, יצרניים ויצירתיים, מלאי הרפתקאות ומהמורות.
מהתינוק התמים, היפה, בעל העיניים הגדולות בולעות עולם ומלואו, גדל עוזי להיות ילד, נער ואיש בוגר. עצמאי, נחוש ונכון לכל משימה, עם זוג ידיים מוכשרות לכל עבודה, כוח רצון לכבוש כל מטרה וראש טכני להמצאות ופתרונות. אופיו זה עמד לו בהתמודדות מול חברת הילדים ב"הדסים" אליה הגיע בכיתה ו'. בגיל שלוש עשרה עבר עוזי חוויה קשה וטראומטית. הוא ניכווה במדורת ל"ג בעומר. זאת משום שהוא המציא פטנט להכנת פופקורן מתחת למדורה. אחר תקופה ממושכת וקשה של ניתוחם בארץ ובחו"ל ולאחר התאוששות חזר ל"הדסים" להשלים את לימודיו בכיתה ח'. ללימודי התיכון חזר עוזי העירה , תכניתו הייתה ללמוד בתיכון מקצועי ולהתכונן ללימודים ב"בית הספר הטכני של חיל האוויר". תקופות אלו, של לימודים ב"הדסים" וב"בית הספר הטכני של חיל האוויר", היו מהתקופות המשמעותיות ביותר בחייו. יעדו הבא היה להגיע לחיל האוויר, אך הוועדה שקבעה לו את הסיווג הבריאותי קבעה כ.ל. לא אדם כעוזי יוותר על חלומו! הוא נאבק עד אשר הצליח להעלות את הפרופיל הרפואי והגיע אל חיל האוויר בדיוק כפי שרצה! מכונאי מוטס בטייסת ההליקופטרים!
לאחר שהשתחרר מהצבא התקבל לעבודה בבית ספר "הולץ", מורה במגמת מכונאות מטוסים. תוך כדי עבודה עשה תעודת הוראה. לאחר שתי שנות עבודה, בהמלצתו של אדון אייזנשר ז"ל - אבא - של חברנו בני, נסע עוזי מטעם רשת "אורט" ללמוד ב"אורט אנייר" בג'נבה, לתקופה של שלוש שנים. תקופה אותה מיצה עד תום. למד ועבד, ארגן את הסטודנטים הישראלים ועמד בראשם, יצר תקדימים של ירידי סטודנטים – כרמס, בצרפתית. עם מכונית פולקסווגן/חיפושית, אותה רכש בשותפות עם חברו חיים רובינשטיין, טייל באירופה ותר אותה לאורכה ולרוחבה. אפילו בפראג, אליה הגיעו ישראלים מעטים באותם ימים, ביקר באחת מחופשות הפסח וחגג את ליל הסדר סמוך אל שולחנו של שגריר ישראל. בטרם שב לארץ, ביקר בארה"ב, באותה עת התארחו שם יאיר וג'ויס אצל משפחתה ובעזרת ג'ויס שהייתה עובדת אל-על, קיבל טיסות ברחבי אמריקה. לימים היה מצחקק ומתבדח על חשבוני, כי גם אני הייתי באותו זמן בארה"ב, "מה ראית? סרטים והצגות!" "אני הייתי ב..." ומנה את כל הערים והמדינות בהן ביקר.
נפגשנו כחודש אחרי שכל אחד מאתנו שב ארצה. וחצי שנה לאחר מכן נישאנו. עוזי סחף אותי באותה נחישות והתמדה שאפיינה אותו. מרגע שהתאחדנו שונו חיי לחלוטין. לפתע היו סביבי המון חברים. בילינו ביחד בלילות שבת, טיילנו, חגגנו אירועים ומסיבות. ילדנו וגידלנו ילדים. החברים היו לעוזי מקור חיים, לשמחה וגאווה, מסירות נאמנות ותמיכה. חברים אליהם שב תמיד מכל מקום מרוחק בו שהה. והשרשרת לא נותקה והוא דאג לכך. בשמחה ישב שעות מול המחשב לערוך רשימות, כתובות, טלפונים ועם ההתפתחות הטכנולוגית, גם ניידים ומיילים. שלח הודעות ותזכורות, "מוקד תקשורת" והוא אהב את זה מאד. היו פעילויות שהפכו לנכסי צאן ברזל, כמו הנופשון השנתי ב"כרי דשא". עליו לא הסכים עוזי לוותר. ביוני 2010 התבשרנו על דבר המחלה המקננת בגופו של עוזי, ימים ספורים לפני היציאה ל"כרי דשא". היו לנו המון בדיקות ותורים להזמין ועוזי, אחרי שסיים את הבדיקות, אמר שאין כל מניעה לנסוע, תורים אפשר להזמין בטלפונים הניידים מכל מקום. וכך יצאנו לדרך בשעות הבוקר והגענו ל"כרי דשא" לפני כל החברים . עוזי, כמו שומר סף, קיבל את פני הבאים ובישר להם "יש לי סרטן!" החברים חשבו תחילה שזה ההומור של עוזי, עם בדיחה לא מוצלחת, אבל כשהבחינו בי עומדת בצד מהנהנת בראשי, הבינו שזה אמיתי.
משך ארבע שנים, עם אותה תאוות חיים, אומץ ואופטימיות, נאבק במחלה, עמד בניתוח ממושך וקשה ובטיפולים השונים ולא ויתר על המפגשים עם החברים, נסיעות וטיולים, מוזיקה, מחזות וסרטים. הרבינו לבלות עם המשפחה, הנכדים היו עבורו מקור בלתי נדלה של אושר, נחת, שמחה וגאווה.
כל תקופת המחלה שמר עלינו עוזי לבל ניפול ברוחנו, הוא היה אופטימי, מלא אמונה ברופאים ובאחיות שטיפלו בו, שמר על חוש ההומור שלו והפך ליקירן של האחיות ומתאמות המחקר שטיפלו בו. הוא לא התלונן, לא שאל שאלות, הוא קיבל את הדין. קולו הלך ונחלש עד שנדם. את גופו הכחוש כבר התקשה לשאת על רגליו, התכנס בתוך עצמו ויצא לדרכו האחרונה. הוא שכב על המיטה הצחורה בבית החולים, מחוסר הכרה, כשמסכת החמצן הצמודה לפניו מקלה על הנשימות האחרונות. מסביב למיטה עמדו כל אהוביו ואוהביו. בנותינו, חתנינו, נכדינו ,חברינו שליוו אותו כל חייו ואפילו חברים של ילדינו שאהבו אותו.
חלפה שנה והיום אנו יושבים כאן, שנה אחרי, באותו מקום בו ישבנו במלאות שלושים לפטירתו. עם המשפחה והחברים, מעלים זיכרונות ומתגעגעים. אומרים שקשה לעכל אובדן של אדם קרוב ואהוב, שהזמן מרפא – אולי?! מהזמן שעבר אני למדה שהחסר מורגש יותר מיום ליום, נעשה מוחשי יותר, הריק שנוצר הוא תהום והן הוא נתן לי את הכוח, הוא היה הרוח מתחת לכנפי...
שנה עברה! ארוכה? קצרה? שנה אחת מהשנים הצפויות לנו בלעדיו.