יהושע וייסמן

כתבה פרידה

האח שלי, יהושע, חבר גבע, נפטר. מאד עצוב לי וחבל, כי אהבתי אותו. 

כשעלה יהושע לארץ, ילד צעיר, אני קלטתי אותו, כשאני בעצמי אז בת 20. בתל-אביב לא היה מי שיטפל בו ובכנרת, בזמן ההוא, לא קיבלו ילדי-חוץ, לא היתה פנימיה ובבית-החינוך לא היתה כתה מתאימה לו - כתה ה'.

יהושע התקבל לבית-הספר במושבה כנרת וגר אתי בחדר בו גרו כבר 4 חברים (2 חברים ו-2 חברות). הכנסנו מיטה נוספת לאמצע החדר. ילדי כנרת של אז (שהיו אחר-כך חברים טובים שלו) לא קבלו אותו ברצון משום שנראה להם זר וגלותי.

מדי יום לוויתי אותו כמחצית הדרך לביה״ס שבמושבה. מששב, שוב היינו ביחד, הוא לאחר יום למודים ואני לאחר יום עבודה. מלבד עזרתו של אחינו צבי ז״ל, ששילם את שכר הלימוד עבורו, לא קיבלתי שום עזרה ויום-יום טיפלתי בו, כיבסתי בגדיו, עזרתי לו בהכנת השעורים, הכנתי לו סנדביץ' לביה״ס (2 פרוסות לחם בריבה), זה היה האוכל שלו עד שובו הביתה.

אחרי שבא, התקלחתי אתו, אני בבגדים והוא בתחתונים. המים היו קרים והמקלחת, שהיתה מחוץ לצריף המגורים, היתה בנויה מפח.

בלינו הרבה ביחד, בטוב וברע. לא תמיד הוא היה נוח, היה שובב כמו כל בני גילו ואני דרשתי ממנו להכין שעורים, אבל התגברנו. בימים שילדי ביה״ס עבדו במשק, עבד גם הוא ומהר רכש לו חברים.

בגיל צעיר מאד התגייס לצבא הבריטי ושירת באיטליה. כשהיה בצבא דאגתי לו ושלחתי לו חבילות ומכתבים מלאי אהבה וגעגועים.

משהשתחרר מן הצבא הבריטי, חייב היה להתגייס לצבא ההגנה לישראל. הוא שירת בסרפנד כקצין תחבורה.

בצבא, הכיר את נעמי, בת גבע, התחתנו והיו מאושרים. יהושע עבד בבננות, אחר-כך בנהגות.

קרה שיהושע נעלב ולא רצה יותר לחיות בכנרת, כבר היה אב לשני

בנים. נעמי שמחה מאד כי כמו כל בת, רצתה להיות יחד עם הוריה והמשפחה בגבע. בגבע יהושע הרגיש מצוין. קבוצת גבע ידעה לקבל חבר ולתת לו הרגשה טובה. הוא נכנם לעבוד בקואופרטיב ״בית-שאן- חרוד". עבד שם הרבה זמן ובמסירות ונשאר לעבוד שם גם לאחר שנגמר תורו. אחר-כך עבד בלול עם נעמי וכבר היו להם 4 ילדים וגם נכדים.

היתה זו משפחה מלוכדת ואוהבת. יהושע תמיד התגעגע לכנרת. בכל הזדמנות שהיתה נסיעה מגבע לעמק-הירדן, ידעו שיהושע יהיה מוכן לנסוע, אפילו אחרי העבודה. אני, כמובן שמחתי. שמחת החיים שלו היתה גם שלי.

לפני שנה חלה יהושע, קיבל שטף דם ושיתוק בכל הגוף. למזלו ולמזלנו השתקם מהר, התחיל לעבוד והרגיש טוב. בקרנו אותו לעתים קרובות ולשמחה שלי לא היה גבול. לפני שבוע חזרה אליו המחלה והפעם, לא הצליח להתגבר. הוא נפטר כשהיה בלי הכרה. לא עזרו הטיפול המסור של נעמי ושל המשפחה.

שום שמחה לא תרפא את הפצע שנשאר לי אחרי מותו. תמיד אזכור אותו, את טוב ליבו ואת יחסו לזולת.

יהיה זכרו ברוך

אחותו, פרידה בובורוב