פנינה זרחי

 

נולדה ברוסיה  

עלתה לארץ   1912

נטמנה בגבע   14.06.1930

י"ח סיוון תר"ץ

פנינה זרחי

 

בלי מלים הורדנו את פנינה לקבר. כל כך אכזרי מוות בלא עת זה, כל כך חסר הצדקה, שרק צדוק הדין המסורתי היה הולם אותו והיה רצון להגיד "קדיש", פשוט "קדיש". וגם זה לא נאמר. והנה עוברים הימים, שבים לעבודה ולדאגות יום־יומיות. וגוברת התביעה להעמיד ציון לנשמת חבר שהלך מאתנו לבלי שוב.

לפני שמונה עשרה שנה באה ארצה מרוסיה, חובשת מומחית, בחלומה לבנות את חייה בחברה המחודשת בארץ. והיתה מהבודדות שבין עובדות הרפואה, שעוד לפני היות "קופת חולים" צרפה את עצמה לצבור הפועלים וחיתה חיי פועלת בכל גלוייהם ובכל סבלם. אחר שנות סבל רב בזמן המלחמה, כבר לא צעירה בשנים ואם לשני ילדים לא רצתה לקבל את החיים כמו שהם וחפשה את דרכה בחיי הקבוצה. בזמן המלחמה הצטרפה לקבוצת חברים שהתכוננו להתישבות והיתה בין הראשונים שעלו לגבע.

הגדולה בשנים, אם לילדים, היתה הצעירה ברוחה בחבורתנו, תמיד שמחה, תמיד צוחקת, ועם כל הסבל המלוה יצירת חיי חברה חדשים ידעה תמיד להדגיש ולהדגיש ברור את יתרון חיי הקבוצה בכלל ולגבי האשה בפרט.

וכשתנאי המקום והמסיבות שללו ממנה את האפשרות להמשיך במקצועה כחובשת אוהבת את מקצועה ושליטה בו התגברה גם על זה ונכנסה לעבודות המשק בכל אשר ניתן לעבוד. וכשבאו עליה ימים קשים בחייה הפרטיים ידעה לקבוע עמדה עצמית חפשית וקיימה את קשריה לקבוצה למרות כל המכשולים. בפשטות רוחה ידעה לברר את העיקרי ולהאחז בו. ובכל רגעי חייה הקשים, והם לא מעטים היו, ידעה לחיות את חייה ולעשות את עבודתה מבלי שמי מחוצה לה יחוש שקשה לה, שלא טוב לה. רק מי שחי חיי קבוצה יודע כמה כוחות נפש דרושים בשביל זה ומה ערך הסגולה הזו.

הגדולה בשנים היתה בחבורתנו ובין "הנוער" נמנתה תמיד. רצון חיים חזק פעם בה ואופטימיות מתמדת. וגם כשלהבות האש אפפוה מכל צד לא התבלבלה, נתנה הוראות מה לעשות ואיך לטפל בה. עוד קמה והלכה ברגליה ממקום השריפה עד החדר שבאחד הבתים. דאגה על הבטלה הממושכת הצפויה לה, אולי חצי שנה, עד שתרפא ותקום לעבודה. ואם כי, כחובשת, יכלה לדעת את מצבה הנואש, אבל היא לא רצתה לדעתו ועד רגעיה האחרונים חיתה בבטחון של חיים. בליל החמישי בשעה העשירית (י״ז סיון) קרה האסון ולמחרת היום בתשע - תמו חייה.

יד הגורל האכזרי היתה בזה שפנינה הבריאה כל כך, החפצה חיים, תהיה הראשונה מבין חברי הקבוצה שתעקר מתוכנו  בעצם ימיה.

יהי נא זכרה לנו לעזר בבנין חיי הקבוצה ובדאגה נאמנה לגידול ולחנוך ילדיה-ילדינו, ברוח ובכוון לחיים שאליהם נשאה את נפשה.

 

יעקב

 בחודש זה מלאו עשר שנים למותה של פנינה

אם כי יום יום נהרגים ומתים המוני אנשים בתוך השואה שהתחוללה בעולם זה ימים רבים - אין זה מפחית בתוכנו את הרגשת העדרה של פנינה, כי מי קרוב לנו כמוה?

במשך כל עשר השנים, כל פעם שאני נזכר בה, מצלצל באוזני צחוקה העליז, אשר לא נפסק כמעט במשך חייה, ואפילו במומנטים הכי קשים. ומומנטים כאלה לא חסרו בחייה לפני בואה אלינו וגם בהיותה איתנו.

הכרתיה בפעם הראשונה בעברה מסג'רה לכנרת. זה היה בתקופה הכי קשה במשך המלחמה הקודמת. חוסר עבודה מוחלט ופחד תמידי בין הפועלים שמא ייתפסו לצבא התורכי. הגברים עבדו אז בעבודת הממשלה בצמח, בחטיבת עצים לקטרים, מה שהיה פוטר אותם מעבודת הצבא, ובשכר זה היו מקבלים אילו גרושים ליום שבקושי הספיקו לקניית לחם מהצבא. ופנינה אז מיניקה את הילדה הראשונה, אשר מתה אחרי זמן קצר מחמת חוסר מזון. באותו זמן היתה היא בעצמה חולה בטיפוס הבטן ולא היה מי שיטפל בה ובילדה, עד שנמצאה חברה שבאה לעזרתה. וכך היא מבריאה אחרי הטיפוס, לא בבית ההבראה במוצא כמובן, אלא בבית, על עדשים וחומצה. ושוב נשמע צחוקה העליז של פנינה. והנה המשפחה עוברת לביתניה, היא בתור חובשת בחצי משכורת, והקדחת עושה בה שמות, עד שהיא מוכרחה לעזוב את המקום ולעבור ליבנאל.

עם כניסת האנגלים אנחנו מקבלים את המשק של קבוצת מרחביה. באותו זמן עוברת גם פנינה בתור חובשת למרחביה, כדי להיות יותר קרובה אלינו, בשאיפה להצטרף לקבוצתינו. אחרי מרחביה אנחנו עוברים לכביש, ופנינה אינה עוזבת אותנו. ומה גדול היה אושרה כאשר קיבלנוה עם משפחתה לקבוצתינו. מחוסר דירה היא גרה עם שני הילדים באוהל, על חוף הכנרת, עד שהכינונו כאן במקומנו החדש את הצריף הראשון בשביל הילדים. פה מתחילים לבטים חדשים. הסתגלות לחיי קבוצה שלא הורגלה אליהם והחיים במקום חדש באמצאים מצומצמים. אבל היא מקבלת את הכל באהבה ומעודדת גם אחרים, כי היא מצאה את מבוקשה, את הקבוצה. ועל אף הקשיים שבאו לה אחר-כך בחיי המשפחה וצער גידול בנים, כי לא היו במקום גן ובית ספר, לא עזבה אף פעם שום הזדמנות של שמחה, כי היא אהבה את החיים כמו שהם.

והנה דוקא בזמן שהתגברנו כבר על כל הקשיים עם העזיבות הגדולות והקבוצה יצאה אל דרך המלך, גם במובן החברתי וגם במובן המשקי, והחיים החלו להיות יותר קלים, קרה האסון ופנינה איננה יותר איתנו. ואת צחוקה העליז אנחנו שומעים רק בדמיון.

          כ"ז סיון, ת"ש

                                                               חיים