בחודש זה מלאו עשר שנים למותה של פנינה
אם כי יום יום נהרגים ומתים המוני אנשים בתוך השואה שהתחוללה בעולם זה ימים רבים - אין זה מפחית בתוכנו את הרגשת העדרה של פנינה, כי מי קרוב לנו כמוה?
במשך כל עשר השנים, כל פעם שאני נזכר בה, מצלצל באוזני צחוקה העליז, אשר לא נפסק כמעט במשך חייה, ואפילו במומנטים הכי קשים. ומומנטים כאלה לא חסרו בחייה לפני בואה אלינו וגם בהיותה איתנו.
הכרתיה בפעם הראשונה בעברה מסג'רה לכנרת. זה היה בתקופה הכי קשה במשך המלחמה הקודמת. חוסר עבודה מוחלט ופחד תמידי בין הפועלים שמא ייתפסו לצבא התורכי. הגברים עבדו אז בעבודת הממשלה בצמח, בחטיבת עצים לקטרים, מה שהיה פוטר אותם מעבודת הצבא, ובשכר זה היו מקבלים אילו גרושים ליום שבקושי הספיקו לקניית לחם מהצבא. ופנינה אז מיניקה את הילדה הראשונה, אשר מתה אחרי זמן קצר מחמת חוסר מזון. באותו זמן היתה היא בעצמה חולה בטיפוס הבטן ולא היה מי שיטפל בה ובילדה, עד שנמצאה חברה שבאה לעזרתה. וכך היא מבריאה אחרי הטיפוס, לא בבית ההבראה במוצא כמובן, אלא בבית, על עדשים וחומצה. ושוב נשמע צחוקה העליז של פנינה. והנה המשפחה עוברת לביתניה, היא בתור חובשת בחצי משכורת, והקדחת עושה בה שמות, עד שהיא מוכרחה לעזוב את המקום ולעבור ליבנאל.
עם כניסת האנגלים אנחנו מקבלים את המשק של קבוצת מרחביה. באותו זמן עוברת גם פנינה בתור חובשת למרחביה, כדי להיות יותר קרובה אלינו, בשאיפה להצטרף לקבוצתינו. אחרי מרחביה אנחנו עוברים לכביש, ופנינה אינה עוזבת אותנו. ומה גדול היה אושרה כאשר קיבלנוה עם משפחתה לקבוצתינו. מחוסר דירה היא גרה עם שני הילדים באוהל, על חוף הכנרת, עד שהכינונו כאן במקומנו החדש את הצריף הראשון בשביל הילדים. פה מתחילים לבטים חדשים. הסתגלות לחיי קבוצה שלא הורגלה אליהם והחיים במקום חדש באמצאים מצומצמים. אבל היא מקבלת את הכל באהבה ומעודדת גם אחרים, כי היא מצאה את מבוקשה, את הקבוצה. ועל אף הקשיים שבאו לה אחר-כך בחיי המשפחה וצער גידול בנים, כי לא היו במקום גן ובית ספר, לא עזבה אף פעם שום הזדמנות של שמחה, כי היא אהבה את החיים כמו שהם.
והנה דוקא בזמן שהתגברנו כבר על כל הקשיים עם העזיבות הגדולות והקבוצה יצאה אל דרך המלך, גם במובן החברתי וגם במובן המשקי, והחיים החלו להיות יותר קלים, קרה האסון ופנינה איננה יותר איתנו. ואת צחוקה העליז אנחנו שומעים רק בדמיון.
כ"ז סיון, ת"ש
חיים