לזכרו של ד״ר זקס

 

בשינל הישן ובברט על הראש עולה במדרגות לבית התינוקות — כך ד״ר זקס יחיה בזכרוננו — אנו שנפגשנו אתו במשך כל השנים האלו, בבית התינוקות.

יום יום היה בא, גם לא לצורך בדיקה. כך התברכנו ברופא, שידע והכיר את הילדים בהיותם בריאים, ולכן לא התנגדו לבדיקות בהיותם חולים.

בכל הסביבה קנאו בנו על שיש לנו רופא כזה. ולא פעם בבואנו לבית החולים אמרו : "אתם! מה אתם עושים פה, הרי לכם יש את ד״ר זקס".

נדמה לי שבתי הילדים היו המקומות היחידים שד״ר זקס הסיר את המעטה הקשה שהוא התעטף בו.

האדם הזה שנפגע כה קשה בשואה, ולא יכול היה להתגבר על גורלו זה — הביא לבית הילדים את רוך לבו ואהבתו. מה גדולה היתה שמחתו כאשר עוד ילד קרא לו אבא (כך קראו לו כל הילדים בהיותם קטנים) בהושיטו אליו את ידיו. תמיד מצא תחבולה לרכוש את לבם, בממתק או במשחק.

בכל מחזור מצא ילדה אחת, שאותה אהב במיוחד. אולי מצא בילדות אלו דמיון לבתו, שכה מעט הזכיר אותה. ואם אומרים, כי ד״ר זקס אדם קשה היה, אענה: לא — כי ראיתיו מספר פעמים ודמעות בעיניו על תשומת־לב קטנה.

ובפעם האחרונה שהביאו לחדרו, בהיותו חולה ורתוק למטה, את אחת הילדות, ואז בקושי הוא הוציא את המשפט: "מה, במיוחד באתם אלי?!"

נזכור אותו לא כפי שהיה בחודשים האחרונים, אלא נוטל את הברט, מנפנף בידו שלום לילדים ויורד במדרגות.

 

רחל קארו