אמא

קשה, מאוד קשה לכתוב על אמא, כי נוח יותר לכתוב אל אמא, אשר נקטפה מאתנו בהיותה צעירה בגילה ובוודאי ברוחה.

אמא, מה רב כאבנו, הזמן לא עצר לרגע, נוכח הכאב העמוק והצער שמלאו את החלל אחרי לכתך מאתנו, נוכח הדמעות הגלויות והנסתרות.

תמו לגווע חייה של אמא, חיים, אשר כניגון עדין וחרישי היו, ניגון של צלילים בהירים ו־ מרוממי נפש במשך שנות חייה היפות, אשר התחלפו, בשנה האחרונה, לנעימות של כאב ועצב. ומשפסק אותו ניגון, ראויים עתה להזכר בצלילי האושר.

מעביר אני בזכרוני את ילדותנו ולנגד עיני נגלים את ואבא, עם החום הלבבי והאווירה המשפחתית שהענקתם לנו, שיריך וזמירותיך עדיין באוזני מהדהדים. תמיד עליזה, תמיד שמחה, ניחנת בכושר נפלא של הכנסת אורחים, ורבים, רבים יזכרו זאת, בנים וחברים מהצבא ומהחיים האזרחיים, תמיד באו ליפה ואריה לשתות משהו ולהמשיך בדרכם. לא פעם הכ­נסתם, ביזמתכם, חיילים שנתקעו בדרכם, על מנת לישון, להתקלח ולהחליף כוח, חברי־בניך היו בני בית אצלכם ותמיד זוכרים את יפה ואריה מגבע, ולאמא ממש סגדו, דומה הדבר לעליה לרגל ליפה, ובאמת כך היה.

תענוג היה לראות את אמא אוהבת את משפחתה, שמחה עם נכדיה, ושמחה ועליזה עם כל הסובבים אותה, מאירה פנים ולבבית.

והנה יד הגורל פגעה בך, וכבר נאמר, ועוד יאמר על אמונתך הגדולה והאופטימיות הרבה שלך, ואשר אותה הענקת גם לבני משפחתך ולכל הסובבים אותך.

את, עם החיוך על השפתיים עודדת וסעדת את הבאים אליך והצלחת לא להראות לאח­רים את המחלה המקננת בך.

אך אמא דעכה, ובימים האחרונים נאבקה עם מכאוביה, ובטרם עת נלקחה מאתנו.

נזכרה תמיד בכל נועם אישיותה ולאורה נדע להתחזק ביגוננו.

ת.נ.צ.ב.ה.

שמעון