הנצחה בקבוצת גבע

 אבא - דור שלישי בארץ

כתב משה

אבא נולד בשלהי המאה הקודמת, בעיר עכו, בשכונת היהודים הקטנה דאז. הוריו עסקו במסחר בדים, כאשר המרכז היה בביירות אשר בלבנון.          

היה הבכור לשישה אחים ואחיות. מפאת התחממות האוירה הביטחונית בין יהודים וערבים, עקב עליית יהודים ארצה, עליית הבילויים הראשונה, עברה המשפחה לגור בקהילה היהודית בשפרעם, שנחשבה לבטוחה יותר. קהילה אשר גרה בשפרעם ברציפות מאז חורבן בית שני. המקום פונה מיהודים בשנת 1917. מאוחר יותר אבא סייע לנשיא בן צבי המנוח באיסוף חומר היסטורי על קהילת שפרעם.

עוד לפני הפינוי הכללי משפרעם עברה המשפחה לזכרון יעקב, התקופה, ימי המלחמה בין האנגלים לתורכים. כשאר צעירי זכרון יעקב, גם אבא הצליח לחמוק מאנשי הגיוס של הצבא התורכי, עד שנתפתה וגויס לקורס קצינים לצבא התורכי, באמצע הדרך למדבר הרגיש שהדרך לא מובילה לקורס קצינים, חקירה קצרה הבהירה שמדובר ביחידת מובילי גמלים. עם עוד כמה בחורים בתרגיל לילה מוצלח ברחו ומצאו מסתור בחיפה דהיום, שגודלה היה, שכונה קטנה בבת גלים.

מדבריו

הגיגים

האושר

שמים תכולים. חמה בהדרה. הרוחות משחקות בזלזלי העצים. אני בחדרי. הגיעני זמר מהחוץ, מלבב, עדין, אלוהי. נמשכתי לחלון. אשה מוליכה, בעגלת ילדים, את ילדה מבית התינוקות לחדרה. ראשה מורכן על פריה. שרה. החדווה ממלאה אותה. לא הבחנתי בפניה, עלי היסמין בגזוזטרה חצצו. עברתי לחלון שממול. ערפו של האושר ראיתי, אבל את קולו שמעתי ברורות.

חתולים, כלבים, ילדים

חוט משולש של ידידות. תנאי חיים שונים. ה­אחרונים — בטיפולם של כל הכוחות הטובים. הרא­שונים — עלובי־חיים. מזונם שיורים, מצעם עפר, צלחתם מטמאה, מגעם דווי.

החיות והילדים אינם יודעים את אלה. החיות מלקקות את הילדים, מתחככות בהם. הילדים מחב­קים ומנשקים את החיות ופיותיהם הורודים קולטים את אצבעותיהם למציצה... ההורים רוויי־נחת...

?...

אטימות מכוונת

נבונים, טובים, ישרים, חולפים על פניך כלוחות־עץ, כעמודי־אבן, (ההפרש רק בתנועה), כאילו אין בינך לבינם ברית־אחים. לא ״ה׳ עמכם״, לא ״שלום עליכם״, לא ״צפרא טבא״, לא "ערבא טבא". לא הדר, לא חן.

עד מתי?...

הקבוצה

רכה, חסודה, חיננית, נטלוה והניחוה על ספסל הנאשמים. זה אומר: נתנה, וזה אומר: גרעה. זה טוען: מלאה חובתה ; וזה טוען: החסירה. זה מראה על גומת־חן בלחיה וזה מראה על יבלת קטנה בבוהן רגלה. לא שעו לחכמים שאמרו: ״עיניה יפות — אין גופה צריך בדיקה״. נתבעת החמודה, עד... בית־דין.

והיא — אדמומית עוטה פניה. מסתכלת בשופטים, בקטגורים, בסנגורים, בעדים, בקהל, תוהה ומהרהרת — מה רוצים ?.. לא שדות נתתי להם ?... לא כרמים, פרדסים, רפתות, דירים, לולים, כוורות ובריכות דגים ?... לא סדרתים בשיכונים ?... לא התקנתי להם כרי־דשא, גינות, חורשות, שדרות, מדרכות וגולות מים לרוויה ולרחצה ?... לא הקמתי להם בתי אולפנא, בתי־ילדים, בתי תרבות ושעשועים ?... לא שמתים ברכה לגופם ולזולתם ?... לא...? לא...?

— לאט לך, חביבה. לבי לך. אבל... ממי יתבעו בנים ?... זרה לא תתן להם.

א־מא!

אלהים

הוא דרוש לדלי־המעש, לחוטאים, לאובדי־דרך. אבל בונים, יוצרים, מתקני־עולם־באמת, מה הם מחפשים,  אלהים?.. — הלא הוא בקרבם!

                  א. א. צ.

שירים

               בעקבי הצאן

הרחלות רבות בעדר, אך תחסר רחל

ילדתי יפת-עיניים, גרה על התל.

הרחלות נוטות לנחל לרוויה וצל,

הן נחות, לא כן אנוכי, אין עימי רחל...

הרחלות רועות באחו דשא רענן,

ילדתי יושבת אוהל קט ושאנן.

לו תבוא, אגול לה אבן, גול מפי הבאר,

ויחדיו נאגוד ידיים כפרחים בזר.

רחלות עם בוא הערב, הן עולות בתל,

כדי לראות נושאת הזמר, ילדתי רחל.

              נכדה 

כמשב של אביב את חודרת לחדר,

מעונו של סבך מנמנום מעירה;

צהלת ילדותך עוטפתו כבאדר

ונורת מבטך את לבו מאירה;

עמדך החיים הם יותר מבסדר,

ובקוראך לו: "סבא" הוא משיב: "יקירה".

עם בואך את ספרו מפניו הוא מדיח,

קולמוסו, גליונו, ונפנה לך לאט,

בך מיטב הספור, החרוז והשיח -

לא פגש עוד פיוט מלבלב כמו את.

ובעת על כפך קטנה הוא מניח

הממתק, גם לבו הוא מניח לבת.

בשבתך על מרבד ליד צעצועיך

עם התוף, הפילון, הבובה והדוב;

רב-שנים על מרבד הוא רובץ לרגליך

זה סבך החומד צחק חי וטוב;

ולסב עת תורי, תלמדיו משחקיך -

הוא לומד פי שבעה נכדתו לאהוב.

          בחדרי

בחדרי מקשיב, שומע

למקלט הכל-יודע

לנגן ולזמר,

מצלולי פיוט ופרוזה,

הבדידות נדמה נגוזה -

לטובה... אני אומר.

בחדרי קטן, רגוע,

מעמל יומי שרוע,

מסתכל אל התקרה;

אט לאט אשלה, אנוח,

ורעי - משב הרוח

שהערב לי הקרה.

יש אחתור כבכבלי-שיט

בחדרי ליצר פיט

לעלון בבוא מועד -

לעורר ענין ושיח -

סוף השיר לאלמליח,

הוא מוכרו וזה מביא לו

אגורות ארבע כל קילו -

לא לשוא אני עובד !