הנצחה בקבוצת גבע

בניק – האחרון לבית אלקינד

כתב אברהם אדרת

מים רבים זרמו בנחל חרוד מאז אותם ימים, רחוקים-קרובים, ממעמקי הר הגלבוע, ובכל יום ויום, בזרימתם הכפותה בכבלי השיפורים של אתר-הנופש, יביעו המים ויספרו, לכל מי שאוזנו כרויה להקשיב לזרמי מעמקים, את אגדת משפחת אלקינד בקבוצת החוגים על גדות מעיין חרוד.

קבוצה צעירה, שלושה מניינים של צעירים וצעירות בוגרי גמנסיות בתל-אביב וירושלים, חוסר-עבודה, קדחת ומחסור. צריפים דלים וערימות גרוטאות משיירי משק עין- חרוד. הזיות על ערסלים המתוחים על אפיק הנחל. מצוקות ותהיות. יש מי שלא יכול יותר לשפע החלומות המתנפצים לסלע המחסור, ביום-יום הסובב על עצמו ללא-תכלית, ושלח-יד-בנפשו, פעם ופעמיים. ההורים נזעקים ובאים להחזיר את "הילדים" הביתה. הקיבוץ שולח קבוצת חברים ל"עזרה רוחנית", ללמד צעירי החוגים לעמוד בקשי היום האפור. יש מי שמציע לעזוב את העמק, את החורשות המנוגעות ברחש מימי-המעין, ולעבור למרחבי השרון, לעבוד בפרדסים ולהתקיים בכבוד, ככל בית-ישראל. באספות הקבוצה - תהייה ומבוכה: לחיות או לחדול?

ההתאזרות באה מבפנים. בחצר הקבוצה הופיעה יום אחד משפחה, אב ואם וחמישה בנים, עם כבודת משק-העזר שטיפחו בבית-הכרם בירושלים. האב והאם אנשי-עבודה, פעילים-לשעבר בתנועות מהפכניות ברוסיה, חברים בגדוד-העבודה בירושלים. מבקשים להצטרף לקבוצה. שני תנאים להם: האחד לאפשר להם להמשיך לטפח את בעלי-החיים שבמשק העזר, שהביאו איתם והשני, גם ההורים יתקבלו כחברים בקבוצה. התלבטות:  איך קולטים לקבוצה צעירה חברים מבוגרים, ועם כבודה כזו? ־ הם התקבלו, נקלטו והיו מקור שופע של פעילות ויצירה: האב, אברהם הנגר, החל מתקן ומשפץ את הצריפים הישנים ומשוה להם צורה נאה. מכין רהוט לחברים מארגזים ומשברי-קרשים ולוחות. התקין מחסן-כלים ושיפץ כלים ישנים, שהיו זרוקים בסביבה משנות הכיבוש של ימי גדוד-העבודה, הוא התקין גם לול ודיר לבעלי-החיים שהובאו מירושלים, ומינה - האם - טיפלה בהם; האכילה אותם משיירי המטבח, ויצאה איתם מדי-יום למרעה ולרחצה בנחל.

בנימין אלף (בנק)

כתב מנחם לאור

 ״בנק״ איננו. שוב הלך מאתנו אחד הנוקדים הוותיקים, ואין בא במקומו.

היכרתי את ״בנק״ חמישים שנה, עוד מזמן היותנו שנינו רועי צאן בעמק־יזרעאל, הוא בבית השטה ואני בחפציבה. בילינו שעות רבות יחד בשדה. לעתים נפגשנו בפגישות אזוריות, בכינוסי נוקדים או בנדידה משותפת. תמיד היה טוב לפגשו. היה שופע סיפורי רועים ומלא המצאות וחידושים בגידול הצאן. הוא היה תמיד הרוח החיה בארגון כינוסי הנוקדים, ובעיקר בהכנת התכנית ל״מסיבת הרועים״ המסורתית, שיצא לה שם כערב הווי מיוחד במינו בין אנשי הכפר והעיר גם יחד. גם בארגון מפעל הגז המשותף, שהיה מלווה בחג הגז, והקומזיץ מסביב למדורה, יצא שמו של בנק לתהילה.