בניק – האחרון לבית אלקינד
כתב אברהם אדרת
מים רבים זרמו בנחל חרוד מאז אותם ימים, רחוקים-קרובים, ממעמקי הר הגלבוע, ובכל יום ויום, בזרימתם הכפותה בכבלי השיפורים של אתר-הנופש, יביעו המים ויספרו, לכל מי שאוזנו כרויה להקשיב לזרמי מעמקים, את אגדת משפחת אלקינד בקבוצת החוגים על גדות מעיין חרוד.
קבוצה צעירה, שלושה מניינים של צעירים וצעירות בוגרי גמנסיות בתל-אביב וירושלים, חוסר-עבודה, קדחת ומחסור. צריפים דלים וערימות גרוטאות משיירי משק עין- חרוד. הזיות על ערסלים המתוחים על אפיק הנחל. מצוקות ותהיות. יש מי שלא יכול יותר לשפע החלומות המתנפצים לסלע המחסור, ביום-יום הסובב על עצמו ללא-תכלית, ושלח-יד-בנפשו, פעם ופעמיים. ההורים נזעקים ובאים להחזיר את "הילדים" הביתה. הקיבוץ שולח קבוצת חברים ל"עזרה רוחנית", ללמד צעירי החוגים לעמוד בקשי היום האפור. יש מי שמציע לעזוב את העמק, את החורשות המנוגעות ברחש מימי-המעין, ולעבור למרחבי השרון, לעבוד בפרדסים ולהתקיים בכבוד, ככל בית-ישראל. באספות הקבוצה - תהייה ומבוכה: לחיות או לחדול?
ההתאזרות באה מבפנים. בחצר הקבוצה הופיעה יום אחד משפחה, אב ואם וחמישה בנים, עם כבודת משק-העזר שטיפחו בבית-הכרם בירושלים. האב והאם אנשי-עבודה, פעילים-לשעבר בתנועות מהפכניות ברוסיה, חברים בגדוד-העבודה בירושלים. מבקשים להצטרף לקבוצה. שני תנאים להם: האחד לאפשר להם להמשיך לטפח את בעלי-החיים שבמשק העזר, שהביאו איתם והשני, גם ההורים יתקבלו כחברים בקבוצה. התלבטות: איך קולטים לקבוצה צעירה חברים מבוגרים, ועם כבודה כזו? ־ הם התקבלו, נקלטו והיו מקור שופע של פעילות ויצירה: האב, אברהם הנגר, החל מתקן ומשפץ את הצריפים הישנים ומשוה להם צורה נאה. מכין רהוט לחברים מארגזים ומשברי-קרשים ולוחות. התקין מחסן-כלים ושיפץ כלים ישנים, שהיו זרוקים בסביבה משנות הכיבוש של ימי גדוד-העבודה, הוא התקין גם לול ודיר לבעלי-החיים שהובאו מירושלים, ומינה - האם - טיפלה בהם; האכילה אותם משיירי המטבח, ויצאה איתם מדי-יום למרעה ולרחצה בנחל.
והבנים - השתלבו במהרה בעבודה. זו נמצאה להם בשפע, מיזמתם, גם בימים של חוסר- עבודה. היתה רוח אחרת מסביב: מכות פטישו של האב, געגוע האווזים ופעיית הטלאים, המובלים על ידי האם אל הנחל, כביכול, הבריחו את רוח-הנכאים. פרק חדש נפתח בחיי הקבוצה.
בניק היה רוח החיה במשפחה ובקבוצה. מרצו השופע ורוחו הטובה השרו בטחון ושמחת-חיים. אולם ראש-מאווייו היה - הקמת ענף הצאן. הוא הביא איתו מנסיונו במשק- העזר בירושלים חיבה לבעלי-חיים ועין-בוחנת לכל הדרוש להם. הוא נהג לומר: אם יהיה לנו צאן - יהיה לנו משק; אם יהיה לנו משק - לא יהיה מצב-רוח... הוא שכנע את החברים שאפשר להקים ענף צאן ״בלי אדמה ובלי מים ובלי כסף״. מדרוני הגלבוע מספקים מרעה למכביר, ומים צלולים ומתוקים לעדר מצויים במעין, ואין צורך לקבל על כך הסכמה של ועד-הגוש. הצאן יספק חלב למטבח, וגבינת הברינזה תגוון את התפריט הדל; עורות הכבשים יספקו מעילים לחברים, וצמר הכבשים - עבודה לחברות מחוסרות עבודה בטוויה ובאריגה. ברוב קולות סוכם: מקימים ענף צאן.
בניק נרתם לביצוע רעיונו בהתלהבות ובחפץ-כפים: בסיוע האב והאחים הקים את הדיר משרידי צריפים ישנים. דיר לכל דבר, על כל אביזריו. עבר בכפרים הערבים וקנה כבשים משובחות. שוטט על מדרונות הגלבוע לבדוק את שטחי-המרעה ולקשור קשרים עם הרועים הערבים תושבי הכפר נוריס.
תוך כמה חדשים קם הענף. חצר הקבוצה המתה בבוקר ובערב מפעיית הכבשים והעזים. בניק משך אחריו במרצו חברים לעבודה בענף, והדריך אותם בעבודה. הצטרפו אליו שלושה מאחיו: דוד, חיים ואריק הצעיר בימי חופשתו מלימודיו. כאשר הגיעה עונת החליבה לימד בניק את החברים לחלוב. היה מקפיד שהחליבה תיעשה כהלכה, במיצוי כל החלב שבעטין, ומבלי לגרום כאבים לכבשים. עיניו אורו כאשר נמלאו כדי החלב הראשונים. באחת החושות נקבעה פינה למחלבה. אבא אלקינד הכין תבניות ליציקת הגבינה. בהדרכת רבקה מתל-יוסף הוכנו חריצי הברינזה הראשונים.
בניק עמד על כך שלכבוד מאורע זה תינתן לחברים ״ארוחת ערב של צאן״: גבינה, פיתות, זיתים וקקאו מחלב-עזים. השולחנות קושטו בפרחי הגלבוע. שרו שירי רועים ותופפו על צלחות הפח. בניק התהלך בין השולחנות שבע-נחת מהנאתם של החברים. זו היתה שעתו הגדולה. אותן שנים בעין-חרוד, בחורשות ליד המעין ועל מדרונות הגלבוע, היו שנותיו היפות. הוא הקים עם דבורה את משפחתו ושיתפה בעבודה בדיר. הם צמחו עם הענף וחיו את חיי העדר הגדל.
כאשר נפתחו בפני הקבוצה אופקי-ההתישבות על אדמת שטה, הוחלט להעביר את העדר לשם, כחלוץ לפני מעבר הקבוצה. בלי חמדה נפרד בניק מהגלבוע: קיבל עליו את הדין. שוב באו ימי פעילות ועבודה רבה: התקנת בית-השייך לצורכי העדר; הסתגלות לנופים החדשים, לשטחי המרעה הפתוחים. ובניק - ידו בכל, מאיץ ותובע. קמו ענפי-השדה מסביב לבית-השייך; ולא פעם פרצו ויכוחים עם בעלי ענפי-השדה על אפשרויות המרעה והמעבר של העדר בחלקות הזרועות...
בניק חש כי לא יכירנו מקומו. חסרו לו נופי הגלבוע, חורשות המעיין וחן הקבוצה המכונסת בין החורשות וההר. גם המבנה הגדול והמרווח שהוקם עבור הדיר בנקודה החדשה בבית-השטה לא פיצה אותו. משהו ניתק בחייו, ללא איחוי.
הוא חזר לחיות כאן, בגבע, קרוב לגלבוע ומעין חרוד. בפינה זו זכה לחיות במלאות, כלבבו. כאן מסתיים סיפור חייו של האחרון לבית-אלקינד. עוד יסופר על האב והאם וחמשת האחים שהביאו איתם לעמק הזה שפע-חיים ותבונת-כפיים. עקבותיהם ניכרים בשבילי ונופי גלבוע. לא ראשונים-נפילים רמים מארץ, משפחה אחת, ברוכת-בנים ויצירה.
אברהם אדרת