הנצחה בקבוצת גבע

דבורה אלף

תולדות חיים:

דבורה נולדה בצידון שבלבנון בשם בדריה (לבנה).

אמה, גוסום, היתה בת לקהילה אשר אנשיה היו בחלקם צאצאים לאנוסי ספרד, ובחלקם היו יהודים אשר חיו במקום שנים רבות. אביה, שעיה, היה בן העדה התימנית. כיוון שהקהילה הצידונית הקפידה לשמור על בדלנותה וייחודה, נישואין "מעורבים" מסוג זה לא היו שכיחים. את הסתייגות הקהילה מהמשפחה הסבירה דבורה בגין הנישואין הללו.

עם פרוץ מלחמת עולם ראשונה, גייסו התורכים כל גבר כשיר לקרב, ביניהם גם את אביה של דבורה. מאז - לא ראתה אותו, והיא כבת שלוש.

בהיות דבורה בת ארבע לערך, ננשכה אמה על ידי כלב. השלטונות, אשר חששו מהתפרצות מחלת הכלבת, ירו באמה למוות. דבורה ואחותה מזל - הצעירה ממנה בשנתיים - עברו לגדול אצל דודתן בארבע השנים הבאות תחת תנאים קשים ביותר. יחד עם זאת, הספיקו ללמוד בבית-ספר עברי וידעו עברית מצויינת.

במלאת לדבורה שמונה שנים, יצרה הדודה קשר עם ארגון "הדסה", למען יבואו ויקחו את היתומות תחת חסותם. דבורה ומזל נעזבו על ידי דודתן בתחנת הרכבת בביירות. הרכבת עליה עלו הביאה אותן ללוד ומשם לירושלים.

בהגיען לארץ, אימצה לעצמה את השם העברי: דבורה, והמציאה גם שם משפחה: תימנית.

מכאן ואילך חוו דבורה ומזל נדודים מבית יתומים אחד למשנהו בארץ ישראל: מבית יתומים בירושלים - לבית יתומים בצפת (שנתיים הזכורות לדבורה כזוועתיות במיוחד) - למשפחה אומנת בירושלים - לשפייה. באותה תקופה, נתקבלו בשפייה ילדים עד גיל 14 בלבד. כיוון שכך, נאלצה דבורה לעזוב את שפייה, ומצאה עבודה-בכפר יחזקאל. חברת המושב, שהיתה פעילה במפלגה כקומוניסטית, מצאה, כי לא ראוי לנערה בת ארבע עשרה לעבוד במקום ללמוד, והיא הפנתה את דבורה לבן-שמן.

במלאת לה שבע עשרה שנים לערך, התוודעה דבורה בבן-שמן לקבוצת צעירים אשר שמו להם למטרה שילוב עבודה ולימודים, ועל כן כינו עצמם בשם 'קבוצת חוגים'. דבורה ואחותה מזל הצטרפו אליהם לקבוץ בית השיטה.

בת תשע עשרה פגשה את בניק אלקינד (אלף). בניק עבד עם הצאן ודבורה עזרה לידו במחלבה בהכנת גבינות. בבית השיטה נולדו הבנות דליה ואיה. תשע שנים הייתה דבורה בבית השיטה, עד שבניק הודיע כי עוברים לחיות בגבע.

בגבע נולדו הבנים ישי ואריק. דבורה עבדה במחלבה ובחדר האוכל בו זמנית. אחר כך עבדה במטבח-תינוקות, עם ילדים בבית כולל, במטעי השקדים, הפקאנים והאגסים.

בשנת 1955 נפטרה ממחלה קשה מזל, אחותה של דבורה, והיא בה ארבעים בלבד. מאז - ועד יום מותה, נשאה דבורה בליבה צער עמוק וגעגועים עזים אל אחותה, אותה ליוותה וגידלה כאם.

בהדרגה עברה דבורה לשלב עבודה בשדה עם קיפול סינרים, מפות שבת וחג ומפיות. הטיפול בבוסתן (היום - מקום ה'פריה' שיאון) חתם את שנות עבודתה בשדה. עד לפני שנה שירתה במסירות וללא לאות את חדר האוכל בספקה מפות, מפיות וסינרים לבנים מגוהצים ומתוקנים.

דבורה הותירה צוואה, להלן לשונה:

בן יקר. מלא את בקשתי ותודה. בזמן קבורתי אל ידבר איש עלי. באם תרצה אתה או אחיך, נגנו לי מנגינה ותהיו ברוכים. שלום חם ואהבה לכולכם. כמו כן לא לציין את יום השלושים ולא להוציא חוברת לזכרי. דבורה.

דבורה היתה בת תשעים במותה.

שירת דבורה. סיפור מרתק, סיפור מאלף!

כתב נחמן

 דבר טוב הגה צוות הוידיאו שלנו כאשר החליט לראיין ולצלם את דבורה אלף ז"ל לספר את סיפור חייה. 

דבורה חייתה בגבע עשרות שנים. מבית-השיטה הגיעה, עם בניק בעלה, והם גידלו כאן שני בנים ושתי בנות המוכרים לותיקים שבינינו.

כל השנים היתה דבורה שונה ומיוחדת בנוף הגבעי.

היא לא היתה אוכלת בחדר-האוכל, לא לקחה חלק בחיי החברה והתרבות, תמיד הולכת במסלול מיוחד לה, שונה ואחר. גם אפיה המיוחד, הקיצוני והמחמיר עם זולתה (אולי גם עם עצמה ומשפחתה) גרם לכך שלא היתה לה בגבע חבורת-ידידים קרובים.

שני דברים ציינו אותה במיוחד : הראשון - חריצות! דבורה היתה אשה שמסירותה לעבודה, כל עבודה, היתה ללא גבול ומעבר לכל השוואה עם זולתה. עד לשבועות האחרונים לחייה היה אפשר לראות אותה בחדר עבודתה שבצריף "הרכבת" כשהיא מקפלת ומסדרת גם בשעות הלילה את המגבות לרחיצת הידיים לחדר-האוכל, ואת שאר כלי-הבד (מפות ומגבות). הכל אצלה היה מסודר ומטופל בצורה מעולה. בשעות שבחרה לעצמה היתה מטפלת בבוסתן התאנים שבפאתי הישוב, מנכשת קוצים ועשבים, גם בימי הקיץ הלוהטים, מנקה ומטפלת בחריצות של נמלה. צער רב נגרם לה כאשר הורידו בבוסתן חלק מהעצים כדי לבנות את האתר לגידול העגלים. היה לה כנראה צורך להיות קשורה גם לטבע, לעץ לצמח, כך גם טיפולה בגינה שטיפחה ליד ביתה.