שרה מספרת על עצמה
אחרי המלחמה העולמית הראשונה, עם הכרזת בלפור, הנוער שעמד על פרשת דרכים, הצטרף לתנועה הציונית. הרגש היהודי היה תמיד פגוע ע״י השנאה והבוז של הגויים אליהם, שהיה מורגש על כל צעד ושעל. היטב זכרנו עוד בהיותנו ילדים ששקצים קטנים היו רוגמים אותנו באבנים ומכנים אותנו ״בייליס״ ואנחנו היינו משיבים וקוראים להם ״מצוך״, מבלי להבין את פירוש השם.
היינו לציונים ומוכנים לכל הקרבה עצמית, לעלות ארצה לבנותה ולהיות עם חופשי. חיינו קיבלו אז טעם אחר. בקוצר רוח חיכינו לאפשרות לעלות. סוף-סוף התקבלה הבשורה והקבוצה הראשונה של חלוצים בעירנו, ביאליסטוק, התחילה להתכונן לדרך. הדבר לא מצא חן בעיני ההורים, אבל כל זמן שזה היה בגדר של חלום, לא אחזו בשום אמצעים, אבל ברגע שהדבר התחיל להיות אקטואלי, החלה פרשה קשה מאוד של היאבקות. כל המכשולים שנערמו בדרכי ע״י אמי (אבא מת שנה לפני זה) לא הועילו וכשנוכחה לדעת שלא תוכל לי השלימה סוף סוף. הנסיעה ארכה כששה שבועות. התעכבנו בוורשה, היינו בגרוכוב, חווה חלוצית בזמנים ההם, עברנו את וינה ואת טריאסט ומפה עלינו על האניה. ידענו שהננו מתקרבים לארץ ולשמחה לא היה גבול. זכורני, שרוב האנשים חלו במחלת הים ושכבו ממש, וברגע שמישהו קרא שארץ ישראל נראית מרחוק, אלה האנשים, שלפני רגע קט לא יכלו להרים ראש, לבשו עוז וגבורה ורצו לראות את המראה הנהדר. אינני יודעת איך חזרו הכוחות אז לכולם. אלה היו רגעים שלא חוזרים הרבה פעמים בחיי אנוש. איזו קדושה אפפה אותנו בהתקרבנו לחוף, היינו כולנו מוקסמים.
סוף סוף היא נעמדה אך לא ע״י החוף, אלא בלב הים, ובסירות עלינו לחוף הארצי-ישראלי. בראותנו את הערבים, הצועקים, הרפש, הילדים המלוכלכים וחולי העינים חזרנו למציאות. נפלנו כאילו מהשמים לארץ. אבל התאוששנו והחלטנו שאנחנו נבנה ארץ ישראל יותר יפה מזו שאנחנו ראינו לעינינו. כשעברנו לתל־אביב, שמנתה אז מספר רחובות קטן והיתר חולות וים, רק אז הגענו לארץ ישראל. באנו באמצע החודש והלבנה היתה במלואה, היה כל כך הרבה אור, שאפשר היה לכתוב לאור הירח. ובאמת את המכתבים הראשונים כתבנו לאורו.
בתל־אביב חיכינו למקום בבית העולים שהיה מלא וחלק מאתנו שלחו לבתים פרטיים. אכלנו במטבח שנקרא ״הפועל הצעיר״. גברת ברסקי המנוחה מכפר יחזקאל נהלה אותו. שמענו שהיא עומדת למסור את המטבח הזה לחנה מייזל לשם מקום ללימוד בישול ומשק בית לחלוצות לשלושה חדשים. היות ולעבוד לא ידעתי החלטתי להשאר אצל חנה מייזל לקבל הכשרה ואהיה לתועלת לחברה. חברי, תחילה, לא קיבלו את זה ברצון, אך לבסוף שכנעתי אותם. היום, שכל החברים עזבו את תל-אביב בדרך לכביש, היה יום של שמחה וצהלה. ואנו, מספר חברות שהחלטנו להשאר בתל-אביב, לא יכולנו, באותו היום, להתגבר על הבדידות וכמעט רצינו לנסוע אחריהם. לבסוף התגברנו.
הפרשה של ההכשרה אצל חנה מייזל לא היתה כל כך קלה... מלבד הקושי של הסתגלות לעבודה הרי גם היו קשיים חברותיים. במחזור הראשון היה, חלק מהבחורות חלוצות חלק מהעליה השניה וחלק מילידות הארץ שידעו טוב לעבוד והיו רגילות לכל תנאי ומאכלי הארץ. אנחנו החלוצות היינו בפיהן ללעג. לי ולעוד כמה בחורות נתנו את הכנוי ״בלורוצ׳קי״. הן לא היו מוכנות לעזור לנו. יתכן שהיה בזה משום קנאה. הן בשנות המלחמה סבלו והיו מרות נפש ואנחנו הצעירות הרעננות, השמחות ומלאות התפעלות מכל דבר היינו למורת רוחם. לאט הסתדרו הענינים. וברגע שהתחלנו גם ללמוד תיאוריה, קרננו עלתה ואנו עזרנו להן ואז התקרבו הלבבות ובסיום הקורס נפרדנו בידידות רבה. עם סיום הקורס, החליטה חנה שחברות המחזור הראשון חייבות ללכת לסדר את המטבחים, במקומות החדשים. גזירה היא גזירה. ואנו, רק לאחר שלושה חודשים של לימוד, מומחיות, הגענו לסרפנד, ובאותו הזמן נסללה מסילת הברזל. כאן היה מחנה פועלים גדול ואנחנו ארבע חמש בחורות בעזרת החלוצות, היינו צריכות להקים את המטבח ללא תנאים מינימליים. עם השתדלותנו לא הכל היה בסדר. החלוצים לא רצו לדעת משום דבר וזכורות היטב ה״רכבות״ שהיו מסדרים או כשהיו זורקים את הצלחות. אבל את הכל קבלנו באהבה. ובערב לאחר העבודה היינו שמחות ועליזות.
לבחורות מסרפנד היו קוראים ״דפיציטקות״, היות והן בעבודות מלוי או חפירה היו גורמות דפיציט. בגמר התחייבותנו נסעתי לחיפה־ג׳דה לחבורה שלי, שנקראה ״סלע״. אני מצאתי אותם בק״מ ה־2. התנאים היו קשים אך זה לא השפיע על מצב רוחנו הטוב. החבריה היתה שמחה ועליזה וחכתה לגמר הכביש ואחרי זה להתישבות.
השבתות בכביש היו הימים הכי מעייפים בשבוע, אותן היו מנצלים לטיולים ולסיורים בסביבה, ביחוד עם קבוצת המהנדסים שחקרו את ההרים, למען ייסוד בית חרושת למלט (חברת ״נשר״ כיום). זו היתה הזדמנות להכיר את ההרים היטב. בערבים היינו חוזרים עיפים, אך זה לא מנע מאתנו לשיר ואף לרקוד עד אור הבוקר.
במשך כל זמן הכביש לא הפסקנו להתענין ולטפל בענין ההתישבות. בינתים במקוה-ישראל התקיים קורס חקלאי לאנשי המשקים הקיימים וגם לאלו העתידים להתישב. החבורה שלנו קיבלה כמה מקומות ובין המועמדים הייתי גם אני. הקורס הזה היה מכוון לחברים שעבדו כבר בחקלאות אך לנו, ביחוד לי, זה לא נתן מאומה, כי לא היה לי כל מושג בחקלאות, - אך דבר אחד הוא נתן והוא — התעורר בי רצון עז וחזק לחקלאות. בקורס הזה היו מרצים חשובים והם: ד"ר פרוינד לבקר, לוין — לעופות, וליפשיץ — לדבורים. במקוה נפגשתי עם שרה פרימן ולפניה הבאתי את רצוני לעבוד בחקלאות. היא הפנתה אותי לבאר־טוביה (קסטינה). לאחר מו״מ והסכמה מצד החבורה נסעתי לבאר טוביה להכשיר את עצמי לחקלאות.
באר טוביה, באותו הזמן, משק מצורף מכמה חצרות במושבה עניה ונדחת. הקק״ל התחילה לישב שם קבוצה, בכדי להחיות את המקום. הקבוצה הראשונה שהיתה שם, בשעת המלחמה העולמית הראשונה, התפזרה והתישבה במקום אחר, כי לא היה כל סכוי לקיום. הצעירים, שהיו שם בהכשרה, לא רצו להרוס את המקום והחליטו לנסות להמשיך, אבל גם הם בסוף נוכחו לדעת כי אינן האפשרויות לקיום והתפזרו.
כשבאתי לבאר־טוביה חשבתי שאעבוד תיכף בחקלאות, אבל לא ככה היה העניו. התברר, שקודם עלי למלא תור במטבח ובסידור חדרים. כמובן שמחובה זו לא הסתלקתי ומלאתי את התורים. בבאר־טוביה היו לכל החברים בגדים פרטיים וגם חשבונות פרטיים עם משכורת חודשית, כרגיל בקבוצות בימים ההם. המשק היה בהפסד ולחברים, שלא היו להם הרבה הוצאות פרטיות, היה חייב להם כסף. החפצים של החברים היו מונחים בארגזים או במזודות פתוחים מתחת המיטות. לנ. ולז. היו ״סונדוקים״, מלאים כל טוב ולאף אחד לא היתה דריסת רגל אליהם והם בעצמם התהלכו לבושים טלאי על גבי טלאי. ביחוד נ. לא נתן לסלק בגד, אפילו אם הוא כבר לא היה ניתן לתיקון. כשהתחלתי לעבוד ב"חדרים" (בימים ההם היו מסדרים את חדרי החברים) עשיתי להם די צרות. הייתי לוקחת מאחד ומוסיפה לשני. מנ. דרשתי את המפתח מהסונדוק ולא קבלתיו. אבל סוף סוף השגתי אותו. תתארו לעצמכם, כי בפתחי את הסונדוק ולעיני נגלה אוצר שלם של חליפות גברים רבגוניות, חולצות וגרבים ועוד. (נ. היה היה הצעיר במשפחה ואלו היו מתנות מכל הגיסים והאח), אבל הכל אכול עש. את צחוק החברים וגם של נ. בחזרם מעבודה לצהרים אין לתאר.
בגמר התורים התחלתי לדרוש את חלקי בעבודות חוץ, ביחוד נכספתי לרפת, הלול לא היה שם קיים כענף, היו מושיבים כמה דוגרות על ביצים. החברים בהתחלה התיחסו לרצוני זה בקלות ראש יתרה. הם אמרו, כי לפי נסיונם, הבחורות על פי רוב לא נמשכות ולא מתמידות ברפת או בשדה ולא כדאי אפילו להתחיל. זה העליב אותי והודעתי שמטרת בואי היתה לעבוד בחקלאות ואם לא אוכל להשיג את מטרתי אחזור כלעומת שבאתי. כנראה שזה השפיע וסידרו אותי לרפת. רק אז התחילו החיים בשבילי. הייתי משכימה, מחלקת את הירק המוכן מאתמול וחולבת. מהעגלות, הטליות והאפרוחים הייתי משתגעת, וכל רגע פנוי שלי מסרתי להם. הייתי תופסת זבובים ומאכילה בהם את האפרוחים במקום בשר או קמח חלב בזמננו. לאט לאט התקרבתי גם אל החברים ונוכחתי שאינני יכולה לחזור לחבריה לכביש. נשארתי, וכעבור איזה זמן החלטנו לעזוב.
באותו הזמן תחנת הנסיונות היתה בבן־שמן, וקלבנר, אחד המנהלים, הציע לחברים ללכת לשנה לבן-שמן, לתקופת מעבר, ואחרי זה להחליט לאן ללכת. רוב החברים קבלו את הצעתו. אתקין רצה גם כן להצטרף לחברים, היות וקשה היתה עליו הפרידה מהחברים. אני בשום אופן לא הסכמתי, באמרי שאינני זקוקה לשנת מעבר נוספת, כי ברור לי מה שאני רוצה. ואז היתה התחלת ההתישבות בעמק ולשם נכספנו. יוסף ואתקין יצאו לעמק לתפש קבוצה קטנה ובחרו בגבע.
שוב פרידה מחברים, שוב להחליף מקום. לא קל היה על הלב. הרבה הרהורים תקפו אותי אז. זה היה מפנה גדול בחיי. אני לא לבדי וצריך להסתגל גם לחיי משפחה וגם לאנשים חדשים.
הנסיעה ברכבת נמשכה בעיני הרבה זמן. וברגע שהרכבת יצאה את עפולה והתקרבנו לגבע, איזה רטט עבר בלבי, לא זזתי מהחלון ורציתי לראות מרחוק איפה היא גבע. כשהגענו לזרעין, הראה לי אתקין מרחוק את המקום. כשהרכבת נעמדה ראינו במרחק מה עגלה שחיכתה לנו, העמסנו את המטלטלים והתחלנו לעלות. כל דבר חדש הביא אותי לידי התרגשות, הכרם הצעיר, השדרה ואחר כך כל החצר. אמנם כל החצר היתה רק כמה צריפים ואוהלים, אבל בכל פינה מורגש היה נקיון וסדר ונוסף לזה המרחב מסביב. זה היה בהשוואה לבאר־טוביה, פשוט מקסים. העגלה עמדה ע״י צריף, שמצדו האחד היה חדר האוכל ומצדו השני חדר ילדים. בלול ע״י הצריף עמד ילד מתולתל עם זוג עינים מונגוליות, מתרגש לקראת העגלה והסוסים, וצועק ״בולנה דוי״, ובמטה צבאית מחולקת לשלושה חלקים שכבו תינוקות. בראותי את כל המחזה הזה, אבדתי את עשתונותי וקפצתי ישר מהעגלה ומבלי להגיד שלום התחלתי להתעסק עם הילדים. החברים שיצאו לקראתנו מחדר האוכל, הסתכלו עלי בחיוך ולבטח חשבו בליבם איזו מין בחורה משונה, רק באה למקום זר וכבר מרגישה את עצמה כמו בבית. בימים הראשונים התהלכתי כמו בחלום. הכל נראה בעיני כה יפה, כה קל וכה טוב. אבל כשהתפכחתי והתחלתי להסתכל בפני החברים, ראיתי שהם כבר עייפו קצת מהחיים וכנראה שרק מרחוק הכל מקסים וקל. איזו תוגה היתה שפוכה על הפנים, כנראה שבחיי יום־יום היו די קשיים.
במשך הזמן התברר לי שמשבר עבר על החברים ועל ידי הוספת אנשים והרחבת גבולות האמינו לצאת ממנו. וככה היה באמת. ואנו החלטנו שזאת תהיה התחנה האחרונה בחיינו ונכנסנו לעול החיים והמשק. כעבור שנה באו יתר חברי באר־טוביה ועוד אנשים מקבוצת גרודנה והקבוצה והמשק התחילו להתפתח ואתם גם הקשיים, הדאגות וגם השמחות.
שרה גרודסקי