הנצחה בקבוצת גבע

אמא

כתבה צלילה

אמא ואני, בלבד,

עד שהקמתי משפחה היה רק בית אחד, ביתה של אמא. אחר כך כבר היו שניים, ביתה של אמא וביתי. עכשיו - שוב יש רק בית אחד.

אמא תמיד היתה בבית, מחכה, והעדרויותיה - מועטות ביותר. חייה היו ממוסגרים, ממושמעים ועצורים מאד מאד. גם אהבתה היתה ממושמעת, שלוה, לא מתפרצת, זורמת בנחת ממקור לא אכזב.

היה לה מגע יד עדין, נשיקות רכות, חיבוק זהיר ועיניים שמבטן מתמלא שמחה למראה הנכדים ואנו, הבאים לביתה. היתה זו אהבה שאין מדברים בה, אלא לעתים נדירות במיוחד כאשר היא נוגעת בנכדים ועם זאת לעולם לא היו לי ספיקות באשר לקיומה גם אם הייתי מרוחקת או אם נפלה בינינו מריבה (נדירה מאד ועצורה מאד).

ביתה של אמא היה קטן צנוע ומלא טעם שאיננו דורש הפגנה.

בחירה קפדנית של חפצים, לבוש, תמונות ואנשים. אותו טעם שירת אותה בנאמנות כאשר עסקה במלאכת התפירה במשך שנים ארוכות עד יום מותה.

חנה אוג

כתב נחמן

חנה אוג (אייזנברג) נולדה בפולין, בעיר לודג'. חנה התחנכה בגן-ילדים יהודי, וסיימה בית-ספר תיכון יהודי. ידעה היטב עברית עוד בפולין. השתייכה שם ל"החלוץ" הכלל ציוני. עלתה לארץ ב- 1939 באנית המעפילים "אסימי". הגיעה למשק-הפועלות בשכונת בורוכוב ומשם באה לגבע. עבדה בכרם, אבל מש״נתגלה" כי היא תופרת מקצועית, עברה לעבוד כ״תופרת סלונית" - והתמידה קרוב ל־ 50 שנה! הודות למקצועיות הרבה שלה בביצוע תפירה של הזמנות מיוחדות - הפכה ל"מוסד" בגבע. זהו תפקיד, המצריך דיוק רב, חוש אסתטי, סבלנות רבה לצרכים הייחודיים של הצרכניות, בתקופות ובמצבים שונים. את כל אלה קיימה חנה בשקט, באחריות ובדייקנות המיוחדת לה.