משה'לה אברמסון
נולד 18.02.1939
נטמן בגבע 11.10.1963
כ"ג תשרי תשכ"ד
***
אחוזי ומוכי הלם, ושחים מכובד האסון — עדיין הננו אחרי מותו של אחד מאתנו — מחברינו ומבני כיתתנו — משה׳לה אברמסון. כעצם מעצמנו ובשר מבשרנו היה הוא לנו — יחד גדלנו מילדות לאורך דרך ארוכה — מגן-הילדים לבית הספר, ומבית הספר לצבא, ואחרי הצבא חזרה הביתה אל הקבוצה ואל המשק — הלאה הוא לא זכה להגיע. ודווקא הוא — שיצא אך זה מפתח הבית על מנת לנסות ולמצוא את אושרו וסיפוקו בחיים — והגורל האכזרי השיגו באחת מדרכי הנגב המאובקות ביום הראשון לעבודתו שם.
משה׳לה הצטרף אלינו בהיותנו בגן — צעיר מאתנו במשהו — קטן בגוף ונמוך קומה — אך לא כן ברוחו — לעתים אפילו נדמה היה שברוחו התעלה והיה עוד יותר מאתנו, איתן וקשוח — ההיפך מרך הלבב — מעולם, לא היה בין המפגרים והנחשלים — במשחקי ספורט ושחיה, באימוני צניחה, תירגולים ומסעות מפרכים. אחד הדברים האופייניים לו — לפני 7 שנים בדיוק היה הדבר, בהתגייסנו לצבא — הימים שלפני ״קדש״ — ימי הפעולות על הגבול של צה״ל בכלל והצנחנים בפרט; לפני גיוסנו ניסו לדבר על לבו ולהשפיע עליו שיתגייס לנח״ל - אבל הוא סרב בעקשנות וכשלא היה לו יותר תירוצים ונימוקים נגד הדבר — הצליח להיפטר ע״י הצהרה שהוא בכלל עדיין צעיר, בגילו, ולכן אי אפשר לחייבו לגיוס לפני הגיעו ל־18. בהיותנו ב״קלט״, והנה הוא בין המוצבים ל״גולני״ — אכזבתו היתה קשה ומרה — אבל לא איש כמוהו ישפיל את ראשו וייכנע — ברגע האחרון לפני תזוזת המכונית זינק עם ה״קיטבג״ ארצה וכעבור רגע — מבלי שאיש ירגיש בכך, הוא כבר נבלע והתערבב בתוכנו, בין הנשארים, בחזרה — וכשנשאל על ידינו ענה ואמר: איך אוכל לבוא הביתה — ולהראות את פני כשחברי בצנחנים ואני לא? במשך מספר ימים הסתרנו אותו בתוכנו — נתנו לו שמיכה לישון בה בלילה — והגנבנו לו אוכל מהתור - וכך בילה כמה ימים באורח בלתי ליגאלי — עד שהצליח להתקבל לצנחנים, נפרדנו הפעם בשמחה רבה והדדית והוא יצא לדרכו — בצבא נפגשנו מספר פעמים גם מחוץ לחופשות בבית — בתירגולים משותפים, בצעדה, באליפות הספורט של צה״ל — הוא לקח חלק בכל — ואף פעם לא התאונן ולא רטן שקשה לו, שדופקים אותו. וכך, תמיד ברוח טובה ומאוששת, צעד זקוף עד לשחרורו.
למשה׳לה
כתבה רותה
אינני מאמינה ב״גורל״ — ואף פעם לא קשרתי איזו שהן תופעות בחיים עם יד הגורל.
אך הפעם...
הפעם נכתב גורלך אי שם ממעל — ונכתב באותיות דם.
משהו עצום ונורא — עצום מתבונת אנוש — צמא היה לדם, ודם צעיר, דמך אתה.
ואותה יד נעלמה היא שכיוונה דבריך באותה אסיפה, והלבישתם תום וקלות נעורים. היא שדחפה למעלה את כל אותן הידיים שהצביעו בעד היציאה לחופש, והיא שהצביעה דוקא עליך מתוך כל אותם חברים מועמדים — כי גורלך נחתם כבר אז - ונחתם בדם.
ואז החלה הריצה המטורפת, ההתחרות עם הזמן להשיג את המות.
טלגרמה, חצאי מלים, סירוב להמתין מעט, מספר שעות של שינה חטופה אחרי משמרת לילה — והמזוודה כבר ארוזה והאוטו דוהר לשם, לשם...
ובאותה כתובת דם היה כתוב: התאריך! אותה שנת חופש מבוקשת, יום העבודה הראשון, הנסיעה הראשונה בעגלה הראשונה — זוהי נקודת האפס... אחריה אין ולא כלום.
כשהובאת לגבע — ילד קטן ורזה, שהגורל פגע בו קשה, הייתי כבר ״גדולה״. הוכנסת למשפחה ונקלטת, חילקנו אתך את חמימות חדר ההורים: את מנת הממתקים, את מעשי הקונדסות והעונש המלווה אותם. לימדנו אותך להתחמק מזעם וליהנות מרוחב לב — והיית כאחד מילדי המשפחה. לא אתיימר שהכרתי אותך היטב — מרחק הגילים עשה את שלו, הרגשתי רק שפה לא רחוק גדל לו נער, מתפתח, מתבגר ומצטרף לעולם המבוגרים.
רזה וצר כתפיים — בחיוך על הפנים — מנסה להתחמק מעולו הכבד של העולם שנראה היה כבד מכתפיך, כאילו אמרת: עוד יבוא יום ואטה שכמי ברצינות לשאת בעול.
ואותו יום לא יבוא יותר.
ולנו, לאוהבים, נותרו רק הצער, הדאבה והיתמות.
רותה
***
היה ילד. ילד קטן. ילד שאהב ליטופים. ילד שהיה משתמט מהם.
היה ילד קטן. ילד שרצה שיראוהו, שירגישו בקיומו. ילד שהיה נשאר תמיד בפינה.
היה נער. נער טוב. נער מרגיש. נער שחינך כלב כדי שלא יחשבוהו רגשן.
היה נער. גידל בלורית. נער פורק עול ובוטח.
אך אנו ידענו שמתחת לקליפה המחוספסת קיים אותו ילד שכה היטבנו להכירו ולחבבו.
היה בחור. בחור־חיל. בחור שבחר בקשה ובמסוכן שבחילות. ולא מתוך אידיאלים נעלים אלא כאתגר לעצמו.
היה בחור שנלחם בחולשותיו ויכול להם.
היה בחור. בחור תמיר. בחור שחיפש את האהבה. בחור שהלך אצל נערות הרבה. בחור שלא ידע מעולם המאוהב הוא אם לא.
היה בחור. בחור שאהב את החיים. בחור שלא חדל מלחפש את החיים.
היה בחור. היה ואינו.
אינו? לא! הוא ישנו.
הוא קיים בליבנו, הוא קיים בזכרוננו. הוא קם ועומד לנגד עינינו מתוך ענני האבק המתאבכים מאחורי הטרקטור בשדה. הוא עומד ומחייך אלינו מבין שורות תפוחי האדמה הארוכות. אנו חשים בנוכחותו בשכבנו על הדשאים הטלולים לעת ערב. הוא אחד מאיתנו, הוא חלק מישותנו, וכל עוד אנו קיימים יהיה הוא קיים אתנו.